סדר פיטום הקטורת

פיטום הקטורת
תָּנוּ רַבָּנָן, פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד: שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, מָנֶה נוסח עדות המזרח: בְּכֹל יוֹם, מַחֲצִיתוֹ בָּבוֹקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב, כל השאר: לְכָל יוֹם, פְּרַס בְּשַׁחֲרִית, וּפְרַס בֵּין הָעַרְבָּיִם, וּשְׁלשָׁה מָנִים יְתֵרִים, שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְשׁוֹחֲקָן יָפָה יָפָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַקָּה מִן הַדַּקָּה. וְאַחַד עָשָׂר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ. וְאֵלּוּ הֵן: (א) הַצֳּרִי (ב) וְהַצִּפֹּרֶן (ג) הַחֶלְבְּנָה (ד) וְהַלְּבוֹנָה, מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה, (ה) מוֹר (ו) וּקְצִיעָה (ז) שִׁבֹּלֶת נֵרְדְּ (ח) וְכַרְכֹּם, מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה, (ט) הַקֹּשְׁטְ שְׁנֵים עָשָׂר, (י) קִלּוּפָה שְׁלשָׁה, (יא) קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה. בֹּרִית כַּרְשִׁינָה תִּשְׁעָה קַבִּין, יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָתָא וְקַבִּין תְּלָתָא, וְאִם אֵין לוֹ יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִוַּרְיָן עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע, מַעֲלֶה עָשָׁן, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהִיא, וְאִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ, וְאִם חִסַּר אֶחָד מִכָּל סַמָּנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בֹּרִית כַּרְשִׁינָה שֶׁשָׁפִין בָּהּ אֶת הַצִּפֹּרֶן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה; יֵין קַפְרִיסִין שֶׁשּׁוֹרִין בּוֹ אֶת הַצִּפֹּרֶן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה, וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד: תַּנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר: הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק, מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָהּ לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּלָל, אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסַּר אֶחָד מִכָּל סַמָּנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: תַּנְיָא בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר. אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא, אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קוֹרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ, אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ, וְלָמָה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה':

פיטום הקטורת הוא כינוי לנוסח המדויק, לכמויות ולדרך הכנת קטורת הסמים שהיו מקטירים על מזבח הזהב שבבית המקדש.

את הקטעים חיברו התנאים.

בבית המקדש

המקור לנוסח הקטורת הוא מבית המקדש.

בכל יום

בכל יום בבית המקדש, הקטירו את הקטורת:

בבוקר - לאחר שחיטת התמיד.

בין הערביים (לעת ערב) - לאחר קרבן תמיד של תמיד של בין הערביים.

מרכיבים

הקטורת עשויה מאחד עשר סממנים:

צרי (שרף עץ), ציפורן, חלבנה, לבונה - 70 מנה לכל אחד.

מור, קציעה, שבולת נרד, הכרכום - 16 מנה לכל אחד.

קושט - 12 מנה.

קילופה - 3 מנה.

קינמון - 9 מנה.

בנוסף היו עוד ארבעה מרכיבים לשיפור הכנת הקטורת:

בורית כרשינה (לשיוף הציפורן) - "כדי שתהא נאה".

יין קפריסין (להשריית הציפורן), או יין חיוור ישן - "כדי שתהא עזה.

מלח סדומית.

מעלה עשן (צמח שגרם לעשן הקטורת להתמר ישר כ'מקל').

אסור להוסיף לקטורת

• דבש - מפני שכתוב "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'".
• מי רגלים - מפני שאסור להכניס מי רגלים לבית המקדש.

כמה דברים נוספים

לפי רבי נתן הממונה על השוחק אומר "הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק", והוא נותן טעם - כי הקול (האמירה "הדק...") היא עושה את השחיקה (ואת הסממנים) טובה יותר.

לפי רבי נתן הבבלי אסור לחסר אפילו סממן אחד; המחסר סממן חייב מיתה.

משקל הקטורת

סך כל משקל הקטורת שהוכנה בשנה עמד על 368 מנים: 365 מנים כמניין ימות החמה (מנה לכל יום, מחצית בבוקר ומחצית בערב), ועוד שלושה מנים שמהם היה הכהן הגדול מכניס מלא חופניו לקודש הקודשים ביום הכיפורים.

בימינו

אמירת הקטרת הקטורת שקולה כביכול להקטרת הקטורת בבית המקדש, כדרשת חז"ל על הפסוק: ”וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ” (הושע, י"ד, ג'). שמחמת שאיננו יכולים בעת הזאת לקיים את מצוות עבודת הקורבנות (מפני שאין לנו כיום בית מקדש), אנו מקיימים אותן על ידי הזכרתן בזמנן בתפילה.

זמן האמירה

זמן האמירה מחולק לפי עדות; בחב"ד נוהגים לומר:

• פעמיים בשחרית - אחת ב'קרבנות', לפני הודו לה' קראו בשמו".
• פעם אחת במנחה - ב'קרבנות' לפני "אשרי" ושמונה עשרה.

סגולות

• האמירה היומית נחשבת סגולה גדולה להגנה, לביטול מגיפות, לפרנסה טובה ולברכה.
• בזוהר הקדוש מודגש שבזכות אמירת הקטורת בכוונה, האדם ניצל מכל מיני פורענויות, פגעים ודינים רעים.

הנוסח

הנוסח פותח ב"תנו רבנן" - כלומר: זוהי ברייתא.

לפני מניית הממנים מוזכרות: השחיקה, הכמות לכל יום, הכמות לכל שנה וכו'.

לאחר מכן מופיעה המנייה יחד עם הכמות: "הַצֳּרִי(...) מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה".

ארבעת החומרים המוסיפים לקטורת.

לאחר מכן בארבעה קטעים מופיעים דברי תנאים על הקטורת:

רבי נתן הבבלי, רבן שמעון בן גמליאל, רבי נתן, בר קפרא.

רבי נתן הבבלי מדבר על כמה דברים האסורים במלאכה והבולט ביניהם הוא - חיסרון אחד מסממני הקטורת.

רבן שמעון בן גמליאל מדבר על זאת שאין להכניס מי רגלים במקדש ("מִפְּנֵי הַכָּבוֹד").

רבי נתן מדבר על מהלך השחיקה.

בר קפרא מדבר בין התר על איסור הוספת דבש לקטורת.

בהלכה

מוסף של יום הכיפורים

אדמו"ר הזקן כותב בספר שולחן ערוך הרב כי את הקטעים "אין כאלוקינו" הזכרנו כבר בפיוטים בתפילה, ואילו את פיטום הקטורת לא הזכרנו; לכן אומרים את פיטום הקטורת לאחר מוסף.

א אין אומרים אין כאלקינו אחר תפלת מוסף כמו שאומרים בשאר שבת ויו"ט לפי שעיקרו לא נתקן אלא כנגד ברכות אמצעות של תפלת שמונה עשרה שאין אומרים אותן בשבת ויו"ט אבל ביום הכיפורים כבר אמרו פיוטים שיש בהם הזכרות ברכות אלו כגון אהללך כו' אבל פיטום הקטורת אע"פ שגם היא נזכרה בעבודה מכל מקום פרטי סממני הקטורת לא הוזכרו שם ולכן יש לאומרם אחר תפלת מוסף:

— שולחן ערוך הרב, אורח חיים, תרכב, א.

אמירת "קדיש"

אמור הזקן פוסק שקדיש ניתן לומר רק לאחר אמירת פסוק או דרשת (ואגדת) פסוק, לכן ניתן לומר קדיש לאחר פיטום הקטורת .

ומנהג כל ישראל שאין מקדישין בקדיש לעולם אלא בסיום הפסוק או אגדה שהיא דרשת הפסוק אבל לא בסיום התורה שבעל פה שאינה דרשת הפסוק ולכן נוהגין לומר אחר פרקי אבות אגדת רבי חנניא בן עקשיא אומר כו' ואחר פיטום הקטורת ובמה מדליקין אגדת אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים וכו' וא"כ גם כשלומדין משניות יש לומר איזה אגדה בסיומן כדי לומר קדיש לאחריה (אבל אחר איזהו די בסיום תפלת יהי רצון):

— שולחן ערוך הרב, אורח חיים, נד, ד.

קישורים חיצוניים

בקראון הייטס התפלפלו בשאלה: האם אפשר לעלות להר הבית?

תגית: קטורת