ההתנגדות לתורת החסידות

ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו היא הבסיס לחלוקה כיום בין הזרמים חסידים והחרדים ליטאים. כיום רוב הגדול של חסידים התקרבו להשקפה ליטאית ויושבים אתם יחד כולל חסידי ליובאוויטש וברסלב תחת כותרת "האחדות" בסופו של דבר מגיעים לליטאים, כי מודים בנפשם , אע"פ שלפעמים קשה לומר בפומבי שדרך המקורית ולמדנות ליטאית שמגיעה מישיבות ליטא ובראשם ישיבת וואלוז'ין "אם הישיבות" שהקים רבי חיים מוולוז'ין ז"ל בהסכמתו של הגר"א ז"ל נגד החסידים היא דרך הישיבות היום. כולם מקבלים בעיקר תורה מישיבות ליטא בימינו ולומדים מפורשים מספיריהם כולל תימנים וספרדים לומדים כמו בישיבות ליטאיות.

המאבק של המתנגדים לחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעיתים אף מסירה ל שלטונות. שיאו של המאבק היה בין השנים 1770–1805.

ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א, אשר ראה בה סכנה חמורה, ופסק כי החסידים הם מינים שיש לרודפם ולנדותם. לדברי עמנואל אטקס לאחר פטירתו פחתה המחלוקת במידה רבה והתרכזה במישור התעמולתי, החוקר הרב יהושע מונדשיין חולק ולדבריו בשלוש השנים שלאחר פטירת הגר"א רדיפת החסידים גברה ואף עברה לפסים אלימים, עד לשנת תקס"ב (1802) שבה נפטר משה בן אשר, מראשי הקהל, שהיה לדבריו ראש הלוחמים בחסידים בווילנא.

בהתנגדות לחסידות באופן פומבי, בלטו מאוד תלמידו של הגר"א רבי חיים מוולוז'ין, בהתנגדותו לחסידות כתב ספר העיקרי "נפש החיים " שבו לחם נגד החסידים כל ימיו עד יומו האחרון , הנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא), מחותנו של הגר"א רבי אברהם דנציג ורבי שלמה חלמא מחבר הספר 'מרכבת המשנה' ואחרים.

ראשית התנגדות

כבר בשחר תנועת החסידות, הושמעה ביקורת ספורדית על התנועה, בין השאר על ידי רבי שלמה מחלמא ה"מרכבת המשנה", היעב"ץ בספר מטפחת ספרים.

אולם ההתנגדות קיבלה ביטוי פומבי רק בשנת תקל"ב (1771–1772). עם התפשטות החסידות הוקם מניין חסידי גם בווילנה, שכונה "המניין של קארלינער", על שם רבי אהרן הגדול מקרלין שהיה רבם של חסידים אלו. בראש קבוצה זו עמדו שני אנשים, רבי איסר והמגיד רבי חיים. לפי הקונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים" (אלעקסניץ תקל"ב) פסקו ראשי הקהילה היהודית בווילנה ודייניה בפסח תקל"ב (1772) לפזר מניין זה. עוד החליטו לחייב את המגיד רבי חיים לבקש מחילה על הדברים המיוחסים לו, שהגר"א "שקר ותורתו שקר ואמונתו שקר". כאשר הלך רבי חיים אל הגאון מווילנה ובקש את מחילתו, ענה לו הגר"א בלשון קשה: "כבודי מחול לך, וכבוד המקום וכבוד התורה חלילה אם יכופר לכם עד תמותון". אמר רבי חיים – "תן לנו תשובה", השיב הגאון "כל באיה לא ישובון – זו מינות". אז נסתלק רבי חיים מן המגידות וקיבל דין נזיפה ונידוי מהעיר. עוד החליט בית הדין לשרוף את הכתבים החסידיים בשער בית הכנסת, להשפיל ולהחרים את רבי איסר ולשלוח מכתבים אל כל הקהילות החשובות ביחס לאירועים האחרונים. במכתבים נאמר:

אחינו בית ישראל, הלא ידעתם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, שתחברו כת חשודים [...] ועושים אגודות לעצמם ודתיהם שונות מכל עם בני ישראל בנוסחי התפילות [...] וגם שואגים בתפילת שמונה-עשרה תיבות לע"ז מגונות ובשיגעון יתנהגו, ואומרים שמחשבותם משוטטות בכל עולמות [...] ומבטלים תלמוד תורה כל עיקר, ושגור בפיהם תמיד למעט בלימודים ושלא להצטער מאד על עברות שבאו לידם [ ...] כל ראשי עם ישראל יעטו מעיל קנאה, קנאת ה' צבקות [...] וכבר עקרנו מחשבת הרעה ממקומנו, וכשם שעקרנו מן המקום הזה כן יעקרו מכל המקומות...

הגר"א גיבש עמדה מוצקה כנגד החסידות. בית הדין של וילנא הוציא בצירוף הגר"א חרם על החסידים שלפיו מותר להכותם. היו ניסיונות שונים מגדולי החסידות בעיקר מתלמידי המגיד ממזריטש, למנוע את החרם, רבי שניאור זלמן מלאדי מספר באיגרת כי הוא ורבו, רבי מנחם מנדל מוויטבסק, ניסו במהלך החורף של אותה שנה להיפגש עם הגר"א, והוא סירב לכך בתוקף, "וסגר הדלת בעדנו פעמיים". כאשר נכבדי וילנה ניסו לשכנעו לקיים את הפגישה, מתוך תקווה שכך ינוצחו החסידים ותימנע מחלוקת, נסע הגר"א מן העיר עד שעזבו שני המנהיגים החסידיים את וילנא.

החרם השני

חרם נוסף הוצא בווילנה בשנת תקמ"א (1781) אחר הדפסת הספר "תולדות יעקב יוסף". בין היתר נטען שהמדפיסים לא פנו לראשי הקהילה לקבל "הסכמה" כמקובל. חרם זה אסר להשכיר לחסידים דירות, אסר לדבר איתם והורה לגרשם ממקומות מגוריהם ויישוביהם. ככל הנראה נוסח כתב החרם בידי פרנסי וילנה, ולאחר מכן חתם עליו הגר"א.

הפולמוס השני

פולמוס נוסף התקיים בשנים תקנ"ו-תקנ"ז (1796). בשלב זה כבר היה הגר"א בן כ-75 ואף היה חולה. במזרח אירופה נפוצו שמועות על כך שהוא חזר בו או ביטל את החרמות ביחס לחסידים. נודע לגר"א שהחסידים לקחו אדם שהסתובב בגרמניה והודיע שהוא בנו של הגר"א ואביו חזר בו ביחס לחסידות.

בסיוון תקנ"ו כתב הגר"א בעצמו איגרת חריפה נוספת כנגד החסידות. כשהגיעה איגרת זו למינסק טענו החסידים שהיא מזויפת. לאור זאת ביקש קהל מינסק איגרת נוספת של הגר"א, וזו אכן נכתבה, עם אישור דייני וילנא שאכן זוהי איגרת הגר"א.

החרם השלישי

לאחר פטירתו של הגר"א נפוצו שמועות שחסידים ערכו משתה לחגוג את האירוע ולכן הטילו פרנסי העיר חרם נוסף, חמור מהקודמים, על החסידים ותומכיהם. חרם זה הוציא את החסידים מכלל ישראל וכלל היתר מפורש למסור חסידים לידי הגויים. בד' בסיוון ה'תקנ"ח, הלשינו מתנגדים לחסידות על רבי שניאור זלמן בפני השלטון הצארי, הרב נאסר על ידי השלטונות, ועמו עוד כשלושים חסידים, הרב שוחרר בי"ט כסליו ה'תקנ"ט, אך בשנת ה'תקס"א, נאסר הרב בשנית בעקבות הלשנה של רבה המודח של פינסק הרב אביגדור בן חיים.

חרם נוסף הוטל בברודי, שהייתה באותה תקופה הקהילה היהודית הגדולה בפולין. החרם שהוטל בברודי אסר שחיטה חסידית, כלומר שחיטה בסכינים מלוטשים, וכן אסר תפילה בנוסח האר"י והתכנסות חסידים במניין נפרד.

ההתנגדות לחסידות בארץ ישראל

אף על פי שעיקר תנועת ההתנגדות פעלה באירופה, השפעתה ניכרה גם בארץ ישראל. החרמות עודדו את האשכנזים בארץ ישראל להתנגד לחסידים שם, ואליהם הצטרפו גם היהודים הספרדים. התנגדות זו הביאה לכך שבשנת 1781 עברו חלק מן החסידים מצפת לטבריה ובשנת 1785 עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין. מאוחר יותר, בשנת 1809 בעת עליית תלמידי הגר"א המתיחות בין החסידים למתנגדים הביאה להקמתו של כולל הפרושים כקהילה נפרדת ועצמאית מכולל רייסין שהיה בשליטת החסידים.

הסיבות להתנגדות

טענה להעלאת מעמדה של התפילה על פני לימוד התורה, שהתבטא גם בשינוי ההיררכיה החברתית בהעלאת מעמדו של ה"צדיק" ביחס למעמדו של ה"תלמיד חכם"^{[דרוש מקור]}.
טענה להוספה או גריעה מדברי התורה למרות הכתוב "לא תוסיפו ולא תגרעו".
חשש מהתפרצות דומה לזו שחוללו התנועה הפרנקיסטית, שפגעה ביהדות מזרח אירופה כ-20 שנים קודם לכן, והשבתאות שקדמה לה.
מחלוקות בהגדרות שונות בעיקרי היהדות, כמו המושג הקבלי 'צמצום' האם הוא כפשוטו או לא (האם הימצאות הבורא בברואים היא כפשוטה בכל עץ ואבן ואפי' בדברים פחותים -בתורת החסידות, או שהיא כביכול בדרך השגחה מקיפה מבחוץ -כדעת המתנגדים). או משמעות המושג 'תורה לשמה' (הלימוד כמטרה לשם ידיעת התורה -לדעת המתנגדים, או כאמצעי למטרת דביקות בד' -בתורת החסידות).
החידוש שהנהיג המגיד ממזריטש לשחוט בסכינים מלוטשים, שלדעתו היו מהודרים יותר, דבר שהיו בו גם משמעויות כלכליות.
חידוש ויסוד דרך חדשה בעבודת ה' מהמורגלת ומושרשת בישראל, שעיקריה העדפת הרגש והעסק והדבקות בו, בעבודה ובהשקפה, מאשר דרך העבודה המבכרת את השכל וכח הדעת עם חשיבות מעשי המצוות כפשטם כדרך להשיג את הקרבה אל ה' והעבודה אליו^{[דרוש מקור]}.

גישה מתונה יחסית לשורש המחלוקת בין החסידים למתנגדים, ניתן למצוא בפרשנות הראי"ה בספרו אדר היקר:

החסידות, שבאה לרומם קדושת המדות, קדושת האמונה, ההכרה הכללית בקדושתם של ישראל ומעלתם, להגדיל את רגשי הקדש, הנרדמים בלב בטבע, על ידי רוממות ערך התפלה, ולעומתה ההתנגדות הכללית, שדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט על ידי ההתגברות של הנטייה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, על ידי הנטייה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם על ידי התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים.

כתבי הפולמוס

במסגרת הפולמוסים התחברו חוברות משני הצדדים, שכונסו בשנת תש"ל בספר חסידים ומתנגדים על ידי מרדכי וילנסקי. הספר נפש החיים שחיבר רבי חיים מוולוז'ין מבאר את שיטות המתנגדים. הספר יסוד העבודה של רבי אברהם וינברג מסלונים משיב על חלק מדבריו. מרן "החזון איש" היה מתנגד החריף ביותר נגד החסידות בדור הקודם אמר " נפש החיים" הוא בתראי ואי אפשר לחלוק עליו.

במאה ה-21

ספר "הגאון"

בשנת תשס"ב יצא לאור ספר 'הגאון' מאת דב אליאך. בכרך השלישי הודפסו שני פרקים העוסקים בדבר ההתנגדות של הגר"א לחסידות. בראש הספר מובא כי הרב חיים קנייבסקי הסכים על הספר לאחר שעבר על כולו. בנוסף נמסר בשמו שהספר משקף נאמנה את דעת גדולי ישראל ו"צריכים לדעת את האמת". אולם בקרב החסידים יצאו בחריפות נגד העיסוק בנושא, בטענה כי אין להכניס את ראשינו במחלוקת הזו, וכן נטען כי אליאך מסלף וכותב באופן מגמתי.

בחודש אב תשס"ו פורסם מכתב של בד"צ העדה החרדית בו נכתב כי הרבה מהדברים הם מדברי המשכילים, ויש בהם הרבה סילופים. עוד כתבו במכתב כי אין לנו לחטט בפרשה הזאת, "ופרסום הדברים בעניין הזה הוא דבר פסול וחייבים להשמיט הדברים". לאחר פרסום דבריהם כתב רבי שמואל הלוי וואזנר כי גם הוא מסכים לדברי הבד"ץ.

למעשה רוב החסידים היום מודים בישיבתם יחד עם ראשי ישיבות ליטאיות ובביקורים חוזרים ונשנים של גדולי ליטא : גדול הדור יוסף שלום אלישיב ז"ל, רבי חיים קנייבסקי ז"ל , מרן הרב יצחק זילברשטיין שליט"א ועוד ,ובדור הקודם הגיעו תדיר למרן "החזון איש" זצ"ל תדיר להתברך וראשי ישיבות כמו: מרן מיכל יהודה ליפקוביץ ז"ל, מרן אהרן יהודה ליב שטינמן ז"ל, מרן הרב דוב לנדו שליט"א , מרן מאיר צבי ברגמן שליט"א ועוד ... כולל חסידי ליובאוויטש לשעבר שלא היו מגיעים מעולם כל כך תדיר כולל "חוזר" הקודם והנוכחי וחסידי ברסלב התקרבו כפי שעינינו רואות הרב שלום ארוש נ"י ביקר אצל הרבי חיים קנייבסקי ז"ל והיו מהם מקורבים למרן הרב שך ז"ל ,לדרך ליטאית שהיא דרך המקור , עולם הישיבות מאיפה הגיעו מדורות עברו. חוזרים למקורות.

ההתנגדות בדורנו

כיוון שרואים שכולם התקרבו להשקפה ליטאית , היא דרך חכמי ישראל לדורותיהם מורשת "ישיבת וואלזין" המכונה "אם הישיבות" כי ממנה יונקים כולם היום לא בבחירתם . כי כך סביבה השגחה העליונה, והתחילו ללמוד מפורשים על הש"ס בעיון כמו בישיבות ליטא ולומדים ספרי מפורשים על הש"ס גדולי ראשי ישיבות ליטא , הם תלמידי הגר"א ז"ל הרי ומגיעים באופן תדיר לגדולי ליטא... גם ליעוץ ופועלים יחד נגד גזירת הגיוס ולומדים ספר "נפש החיים" שנכתב במקור כנגדם כפי שהודו חסידים בני דורו שנגדם הוא נכתב ולא היו מכניסים אותו לביתם אפילו וכו' רק חלק בגלל עברם קשה להודות בפרהסיא . אי אפשר שעין לא תראה זאות. בהחלט אפשר לומר: אין היום חסידים באמת . כי בדורות עברו שאליהם התנגדו, אין אותם היום רק " הרגל וכינוי בעלמא". כי האחדות היא סביב חכמי ליטא , היא בעצם דרך מתנגדים לדורותיה , לא נשארו חסידים כלא היו. הגר"א מווילנא ז"ל ורבי חיים מוולוזין ז"ל שהקים ישיבת וולאז'ין , "אם הישיבות" בהסכמתו של הגר"א ז"ל נצחה וד"ל.