מים אחרונים

מים אחרונים היא דין מדרבנן שקבעו לנקות את האצבעות ואת השפתים לפני ברכת המזון. בחומרתם של מים אחרונים אנו מוצאים בדברי חז"ל ביטויים חמורים ביותר, אמנם בתוספות{{הערה|מסכת עירובין דף יז עמוד ב</ref> ובחידושי הריטב"א{{הערה|במקום</ref> (והובא גם בשלחן ערוך{{הערה|אורח חיים,סימן קפא סעיף י</ref> בשם יש נוהגים) כתבו שהדין איננו נוהג בימינו, משום שמלח סדומית (שמחמתו תיקנו את הדין הזה ראה להלן בפרק: 'טעם המצוה') אינו מצוי עוד במקומותינו. אך אם הידים מלוכלכות, מוסכם על כולם שיש ליטול מים אחרונים.

.

אופן המצוה

לפני ברכת המזון נוטלים קצה האצבעות, ואחר כך מעבירים אותם, כשהם לחים עדיין, על השפתיים וזהו הנקרא מים אחרונים. ואין מברכין עליהן.

טעם המצוה

מים אחרונים מצוה משום קדושה להתקדש לברך ה' על המזון שהידים שהן מזוהמות מלכלוך המאכל הן פסולות לברכה. במסכת ברכות (נג, ב): והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים.

במסכת עירובין (יז, ב): מים אחרונים חובה מפני החשש שמא על ידיו של הסועד נמצא 'מלח סדומית' שעלול לגרום לפגיעה בראייה כאשר בא במגע עם העין.

עניינה

בהמשך לסדר ברכות ותפילות בתרגום לאנגלית שיצא לאור ביוזמת הרבי בשנת תש"ג, שיגרו אל הרבי שאלות אודות המופיע בחוברת, ובין השאר התייחס הרבי במכתב מיוחד לתוכן של מים אחרונים, כאשר תשובתו של הרבי היוותה את היסוד לנכתב בספר 'ואני תפילתי' אודות ענינם של מים אחרונים.

עניין מצווה זו ופרטיה: הסיבה שנקראו חובה, הטעם שאין מברכין עליהן, וההבדל בין מים אחרונים ל'מים ראשונים' התבאר בספר הזוהר, בקבלה ובתורת החסידות כי הוא נעוץ בכך שהמים אחרונים נותנים לסטרא אחרא את חלקה במזון, מה שמונע ממנה לינוק מצד הקדושה.

בזוהר נאמר:

לבתר דאכיל בר נש ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא, ומאן איהו, מים אחרונים, ההוא זוהמא דידין, דאצטריך למיהב לההוא סטרא חולקא דאיצטריך ליה, ועל דא ודאי אינון חובה, חובה אינון, ובאתר דחובה שריין, ואיהו חיובא על בר נש למיהב ליה חולקא דא, ועל דא לא איצטריך לברכא כלל, דהא ברכה לאו איהו בההוא סטרא". [תרגום: לאחר שהאדם אוכל ומתענג צריך לתת חלק ותמצית לסיטרא אחרא, וזאת במים אחרונים, השופכים את זוהמת הידים שצריכים לתת לסיטרא אחרא את חלקו הזקוק לו, ולכן הם חובה ושורים במקום חובה, וחובה על האדם לתת את חלקו ולכן אין צורך לברך כלל, שכן אין ברכה בצד ההוא].

— זוה"ק ח"ב קנד, ב

במקום אחר מובא בזוהר הקדוש: "על דא כתיב (ויקרא יא מד) והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים, ואינון אתקרון מיין עלאין, והייתם קדושים אלין מיין תתאין, ואקרון מים אחרונים" (חלק ב דף רסה, ב).

וכל טנופא וכל לכלוכא סליקו ליה לסטרא אחרא דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן ועל דא מים אחרונים חובה (חלק ג דף קפו, ב).

וברעיא מהימנא (פנחס, דף רמו עמוד א): מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואמצעיים רשות. מים ראשונים צריך לסלקא אצבעאן בגין דלא יהדרון משקין ויטמאו את הידים. ואית מרבנן דאמרי דאחרונים משום מלח סדומית שלא תסמא את העינים, אפילו הכי אפקין לון מחובא וסתרי מילין אלין דאמרו עלייהו חובה, ולאו ארח ארעא לסתרא גאונים מלין (ס"א מאלין דאמרי עלייהו) אלא דאתקרי עלייהו "על פי התורה אשר יורוך", ולא עוד אלא דאמרו עלייהו ג' קדושות הדא הוא דכתיב "והתקדשתם והייתם קדושים": והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים".

דברי הזוהר מובאים בכמה מקומות בחסידות, ומבואר טעם פנימי למים אחרונים והוא לתת לקליפות (כוחות הטומאה) יניקה ולכן משפילים את האצבעות להורות על ההשפעה לקליפות וכן נוטלים דווקא על קצות האצבעות ואומרים קודם הנטילה את הפסוק: "זה חלק אדם רשע מאלוקים ונחלת אמרו מא-ל".

לקריאה נוספת

• מים אחרונים - הרב יוסף קרסיק, השבת בקבלה ובחסידות, חלק ב פרק טז, עמ' 536.

קישורים חיצוניים

• הרב יעקב חביב, מאמר ומחקר הלכתי בעניין מים אחרונים על פי מנהגי חב"ד
• קח ולך, בתוך בטאון 'פנימיות' 112 תמוז תשפ"א עמוד 4