דעת עליון ודעת תחתון
עניין הדעת באופן כללי הוא התקשרות חזקה של השכל בעניין מסויים עד שהדבר בא ב"הרגשה" – ויש בזה שני אופנים: דעת עליון הוא כשהשכל מתקשר במה שלמעלה ממנו (בכח המשכיל שברצון), ודעת תחתון כשהוא מתקשר במה שלמטה ממנו (במידות).
לכל אחד משני אופני התקשרות אלו יש שתי "תוצאות": א. מהו ה"מורגש", ב. איזה "אופי" יש למידות הנולדות מדעת זה. ארבעה עניינים אלו מוסברים בחסידות הן בכוחות הנפש (בדעת האדם) והן באלוקות (בעולמות העליונים). היינו, בכללות[1] מוסברים בזה בחסידות שמונה עניינים: מהו המורגש ואיזה אופי יש למידות הנולדות מדעת תחתון שבנפש, איך מתבטאים שני עניינים אלו בדעת עליון שבנפש, ואיך הם בדעת תחתון ועליון שבאלוקות (בעולמות העליונים).
בנפש
בכללות עניין ה"דעת" (דיעה) הוא התקשרות (כמו שכתוב והאדם ידע את חוה אשתו), וכח ההתקשרות של הנפש כלול משתי בחינות: האופן הנמוך יותר הוא שהאדם מקשר את מה שהבין לעצמו (מה "אומרת לו" ההשכלה שלמד והבין), והיינו - חיבור השכל לרגש. ואילו האופן הנעלה יותר הוא התקשרות השכל ברצון חזק למקור השכל להדבק בו ולהבין דבר שעדיין למעלה משכלו, והיינו - המשכת עצם הנפש בשכל (בחכמה ובינה)[2]. ובפרטיות יותר:
דעת תחתון[3]
דעת תחתון שבנפש הוא הדעת המקשר את השכל אל הרגש, מוליד את המידות ומתפשט בהן. והיינו, שהאדם מחפש בשכל הטהור[4] שעוסק בו את הקשר אליו (מה השכלה זו 'אומרת' לו). התקשרות זו (שמקשר דעתו בשכל) היא היא המולידה את הרגש ו'מחיה' אותו.
אך מכיון שדיעה זו נמשכת מהשכל (ולכן למטה ממנו), היא יכולה למשוך את האדם הן לטוב והן לרע, ולכן נקראת 'עץ הדעת טוב ורע'.
דעת עליון
דעת עליון שבנפש הוא הנקרא מוחין דגדלות, שיכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו ועם כל זה לא יכעוס כלל. שמפני גדלות הדעת לא נמשך ממנו התפעלות, ועד לדרגא שלא יתפעל משום דבר.
על 'דיעה' זו נאמר בזהר{הערה|אד"ר דקכ"ח ע"ב.}} סבא דעתוי סתים, כי בחינה זו היא "מוחא סתימאה" שבנפש[5]. היינו, דעת עליון היא הממשיכה בנפש את גילוי בחינת היחידה, התקשרות עצם הנשמה באלוקות.
יחודן
שתי 'דיעות' אלו בנפש אינן נפרדות, אלא דעת עליון מאיר תמיד בדעת תחתון. כי בכל אחת מהן יש יתרון וחסרון, ויחודן משלים זו את זו:
דעת עליון יתרונה בכך שאין לרע יניקה ממנה, אך חסרונה שהיא בחינת 'מקיף' - נעלית מכדי לעורר את הרגש ולהשפיע עליו. יתרונה של דעת תחתון שהיא יכולה לרדת אל הרגש, להעיר ולהחיות אותו, אך חסרונה שמצידה יכול האדם להתפעל גם מהרע (להמשך לתאוות ואיסורים).
ולכן 'מאירה' דעת עליון בדעת תחתון: לאחר שהתבונן האדם בגדלות ה' (בשעת התפילה וכיוצא בזה) עד שנולדה אצלו אהבת ה' (או כל מידה קדושה אחרת), הנה בתוך רגש זה מאירה עצם הנשמה[6], ושומרת עליו שלא יפסק ושלא תהיה ממנו יניקה לחיצונים.
פעולתן
דעת עליון עניינו הוא 'התקשרות', ופעולתו לחבר את החכמה לבינה[7]. נקודת החכמה עצמה היא 'המצאה', ברק המבריק במוחו, מרחפת ובלתי מוגבלת - ולכן מצד עצמה אינה יכולה לבוא בהתיישבות. כח הדעת (שהאדם מקשר עצמו בנקודת ההשכלה) מגביל את נקודת החכמה, וע"י כך יכולה לבוא בהתיישבות בכלי הבינה.
ודעת תחתון הוא המחבר מוחין ומידות, היינו, כשלאחר שהתיישבה אצלו הנקודה השכלית מוסיף הוא להתקשר בה, ונכנס בפנימיות השגת הענין עד אשר מרגיש את הענין ההוא (היינו, שמהרגשת הענין נעשה אח"כ גם הרגשה בלב).
בעולמות העליונים (באלוקות)
מקור המושג
בזוהר
על הפסוק "אל דעות ה'"[8] שואל הזוהר[9] כיצד יתכן לומר לשון רבים על דעת ה'[10]? ועונה, ששתי הדיעות הן שני הגוונים שבדעת – נטייתו לחסד ונטייתו לגבורה.
בכתבי האר"י
בכתבי האר"י מובא עניינם של דעת עליון ותחתון במקומות רבים[11], אך מבאר באופן שונה (לכאורה) מאשר בזוהר: שדעת עליון הוא המחבר חכמה ובינה, ודעת תחתון הוא המוחין המתפשטים במידות[12].
חידושו של אדמו"ר הזקן
פירושו של אדמו"ר הזקן[13] מבוסס על דרשת הזוהר[14] (השואל על הפסוק "א-ל דיעות ה'"[8] מה הפירוש שלקב"ה יש ריבוי (שתי) דיעות), אבל "תופס" דוקא את הסברו של האר"י[15], אלא שמעמיק במשמעותו עד כדי כך ש'עבודת הלוי'[16] מתבטא על זה "כמבואר ברוח קדשו נ"נ על פסוק "כי א-ל דעות ה'":
היינו, שדעת עליון ותחתון [אינם רק ה"חיבור" בין שמאל וימין כפי שהם למעלה (במוחין) ולמטה (במידות), אלא] כיצד נרגש העולם מצד המוחין (שהם למעלה מהעולם) ומצד המידות (שהן שורש העולם).
בחסידות[17]
ביאור החסידות על שני העניינים דעת עליון ודעת תחתון מיוסד על הפסוק "אל דעות ה'"[8], שישנן שתי דעות (כביכול) באלוקות – דעת המשפיע ודעת המקבל[18]. באופן הפשוט ביותר דעת עליון היא מלמעלה למטה – שלמעלה הוא היש והמטה הוא האין, ודעת תחתון היא מלמטה למעלה (דעת הנבראים) - שמפני ההעלם וההסתר מרגישים את עצמם ליש ואת הבורא אינם תופסים כלל ובהרגשתם הוא 'אין'.
בעומק יותר, שורש שתי דיעות אלו הוא באלוקות גופא, שבה עצמה ישנן שתי ה"דיעות": א. הדיעה בדרגת האלוקות שלמעלה משייכות לבריאה (לְגַבֶּיהָ הכול כלא חשיב ולעולם אין שום תפיסת מקום), וב. הדיעה בדרגת האלוקות הנעשית מקור לבריאה (לְגַבֶּיהָ לעולם יש תפיסת מקום, ובה מתחשבים בגדריו של כל נברא).
ובשורש שורשן שתי דיעות אלו הן עניין אחד ממש (שזהו "אל דיעות ה'" – שבחינת א-ל כוללת בתוכה את שתי הדיעות יחדיו).
דעת עליון
דיעה זו היא בדרגת האלוקות שלמעלה לגמרי משייכות לבריאה. לגבי דרגה זו הכול כלא חשיב ולעולם אין שום תפיסת מקום[19]. דרגה זו היא השורש לניסים (שבהם הקב"ה אינו מתחשב בלבושי הטבע אלא מנהיג את הבריאה לפי רצונו).
דעה זו קשורה לשם הוי', כפי שכתוב "יהללו את שם הוי' כי הוא ציוה ונבראו". היינו, כי שם הוי' הוא האור האלוקי שבתפארת (שהיא כללות המידות, למעלה ממלכות – למעלה משורש הנבראים), ולכן הבריאה שמשם זה היא באופן "ממילא", בלי התעסקות: ה' רק ציוה והעולמות "נבראו" (כביכול מעצמן, לא ע"י התעסקות בבריאתן), הכוח המהווה אינו מתלבש בפעולת ההתהוות (אלא מרומם ומופלא ממנה), ופעולת ההתהוות אינה תופסת מקום לגביו.
דעת תחתון
דיעה זו היא בדרגת האלוקות הנעשית מקור לבריאה. לגבי דרגה זו לעולם יש תפיסת מקום)[20] והיא השורש להנהגה הטבעית (שבה מתחשבים בגדריו של כל נברא.
דעה זו קשורה לשם אלוקים, כפי שכתוב "בראשית ברא אלוקים". היינו, כי אלקים בגימטריה "הטבע", והוא השם שבמלכות[21] (שורש הנבראים), והדבר בא בפסוק לידי ביטוי במילה "ברא". היינו, שהבריאה שע"י שם אלוקים אינה בדרך ממילא (כדלעיל בדעת עליון), אלא ע"י התלבשות והתעסקות. הכוח המהווה יורד כביכול ממהותו ומתלבש בפעולת ההתהוות, ולפעולת ההתהוות יש ערך וחשיבות לגביו.
מקומם בעולמות
בפשטות
בכללות דעת עליון הוא באצילות ותחתון בבי"ע, אבל בפרטיות יותר (בדעת עליון גופא) אצילות הוא דעת תחתון לעומת בחינת הדעת שלמעלה מאצילות[22].
שורשם
שורש שתי הדיעות הוא באלוקות גופא (באצילות). דעת עליון הוא כיצד נרגש העולם מצד המידות (ז"א[23]) – שם הוי', ודעת תחתון נמשך מצד המסך המסתיר על האלוקות בפני הנבראים – שם אלוקים (ספירת המלכות)[24]. או בסגנון אחר קצת: דעת עליון הוא הרגשה בסובב כל עלמין ודעת תחתון הוא הרגשה בממלא כל עלמין[25].
שורש שורשם ותכלית כוונתם
שורש שורשם[26] של שתי הדיעות הוא משם א-ל, שהוא התיקון הראשון מי"ג תיקוני דיקנא[27], דמכיון ששם זה הוא למעלה משתי הדיעות הרי הוא כולל את שתיהן, ומכיון שכולל את שתיהן יכול לחברן. היינו[28], שתכלית הכוונה היא שיהיה חיבור בין שתי הדיעות: שאור אין סוף יתגלה גם למטה ושהמטה לא יסתיר על הדיעה העליונה. עניין זה מוסבר בחסידות בדוגמאות רבות, כגון נס המתלבש בטבע, עליית משה בגופו להר סיני, המשכת אור אין סוף בפנימיות ע"י ד' מינים (ועל דרך זה שאר המצוות המעשיות) – שכל זה בא ע"י התורה (שעניינה ביטול המחיצה שבין עליונים לתחתונים וחיבורם לאחד).
כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה
דעת עליון היא דרגת חיצוניות הכתר המולידה את ספירת החכמה[29] והטעם שנקראת בחינה זו דעת יובן ממשל אדם הלומד[30]: כשמעמיק מאד בלימוד מאד אזי נופלות במוחו קושיות על הפשט הראשון, ומתחדש אצלו פשט חדש ממש. והטעם לזה, כי התעמקות זו היא העלאת הדעת למקורו שבכתר והוא הוא המוליד ומחדש השכלות.
ובזה יובן הטעם שפעם מונים המקובלים את הכתר במנין עשר הספירות (ולא מונים את הדעת), ופעם מונים את הדעת (ולא את הכתר): כי כשמדברים על חיצוניות הספירות אז מונים את הכתר (והיינו חיצוניות הכתר, שהוא דעת עליון), ודעת תחתון אין מונים[31], וכשמונים את פנימיות המידות אז מונים את הדעת התחתון (שהוא פנימי) – ולא את הכתר[32].
ציור הספירות תלוי בדעת עליון ותחתון
על פי הנ"ל (בפסקה הקודמת) יובן מדוע לעיתים מציירים את הספירות בהשתלשלות (זו תחת זו), ולעיתים בשלושה קוים. שני ציורים אלו הם שני אופנים בהתגלות הספירות, ותלוים בדעת המולידה אותם:
דעת תחתון נמצא בין השכל והמידות והוא המוליד את המידות[33], ולכן כשמדברים על "סדר השתלשלות" (שהמוחין מולידים את מידות, והמידות את המחשבה דיבור ומעשה) מצויירות הספירות זו תחת זו.
אבל דעת עליון הוא המקשר את חכמה ובינה אל עצם הנפש ומחבר ביניהן, ולכן מציירים אותו לא מתחתם אלא ביניהן ולמעלה (שהרי שתיהן מקבלות ממנו). ומאחר שדעת זו ממשיכה את עצם הנפש היא פועלת שגם המידות לא יהיו מוגבלות (לפי השכל שהולידן) אלא בלתי מוגבלות: אהבה רבה ויראה עילאה. ומכיון שמידות אלו הן בלתי מוגבלות לכן הן מצויירות בשני קוים (ולא זו תחת זו): גבורה והוד תחת הבינה, חסד ונצח תחת החסד[2].
 |
 |
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ הדגשת המילה "בכללות" מרמזת שבפרטות יש בזה הרבה יותר הסברים. לדוגמא, בדעת עליון שבאלוקות בלבד ישנם כמה הסברים (עניינים): א. ש'תחתון' הם נבראים ו'עליון' הוא אצילות. ב. שבאלוקות גופא יש תחתון ועליון. ג. ובזה גופא כמה הסברים זה למעלה מזה.
- ↑ 2.0 2.1 מאמרים תקס"ט ביאור על מים רבים.
- ↑ לקוטי תורה בלק סט ד, שה"ש בביאור על פסוק לבבתני (כט ד ואילך) וש"נ.
- ↑ הכוונה ב'שכל טהור' היא להשכלה 'אובייקטיוית', עניינית, מה פירוש הדברים, מה נכון ומה לא. בלי השפעה של רגש ודיעות קדומות.
- ↑ ואפילו למעלה מזה - מבחינת אוירא דחפיא אקרומא דמוחא, כפי שנאמר במבוא שערים להאר"י (שער ג' חלק ב' פרק ג'), ובקצרה בע"ח שער א"א רפ"ד, ומוסבר בלקוטי תורה מטות בביאור ע"פ החלצו מאתכם.
- ↑ אין פירוש 'הארה' זו שהאדם מרגיש בזה, אלא על דרך "נשמה שנתת בי כו' אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי". דהגם שעצם הנשמה לא יכול להחיות את הגוף (כי הוא נעלה מכדי התלבשות בגוף גשמי), הנה הוא הוא השומר על הנשמה המחיה את הגוף שלא תצא ממנו.
- ↑ ספר המאמרים תרפ"ח עמ' פב ואילך.
- ↑ 8.0 8.1 8.2 שמואל א', ב' ג'.
- ↑ ח"ג דף רצא א' באדרא זוטא.
- ↑ שלכאורה ה' הוא אחד הפשוט (יחיד ומיוחד), וכך גם מידותיו שמיוחדות איתו בתכלית היחוד.
- ↑ ע"ח שער כט פרק א, שער כ' פרק ז, שער כ"ה דרוש א', בשער הכוונות ועוד.
- ↑ ליתר דיוק: מלכות דחכמה ומלכות דבינה שכללות שתיהן נעשה מוחין למידות.
- ↑ תו"א בראשית ד"ה ארדה נא ואראה, ומובא בחסידות במקומות רבים מספור.
- ↑ אדרא זוטא האזינו, רצא-רצב.
- ↑ ולא בתירוץ הזוהר. יתר על כן, תירוץ הזוהר לא מובא בשום מקום בחסידות.
- ↑ בביאורו לאגה"ק כ' - איהו וחיוהי.
- ↑ על פי סיכום המאמר פתח אליהו בחוברת להבין ולהשכיל של ר' יואל כהאן.
- ↑ אוה"ת דרושים לסוכות א'תשל.
- ↑ והטעם לזה, כי בדרגה זו מאיר האור האלוקי בכל תוקפו, ולכן נרגשת האמת האלוקית כפי שהיא – ש"כולא קמיה כלא חשיב", ולמאומה מלבד אלוקות אין תפיסת מקום.
- ↑ הטעם שבדרגה זו יש לעולם תפיסת מקום הוא, כי כאן מדובר על האור האלוקי כפי הצטמצם וירד עד שנעשה שורש להתהוות מציאות שחוץ ממנו, ולכן מצד בחינה זו יש תפיסת מקום למציאות זו.
- ↑ כידוע, שבכל אחת מהספירות מאיר שם אחר: שם אל בחסד, שם אלוקים בגבורה, שם הוי' בתפארת, שם צבאות בנצח והוד (שערי אורה ר"י גיקטליא) שם שדי ביסוד (כמובא כמה טעמים לזה בתורת לוי"צ וכתבי לוי"צ) ושמות אדנ-י ואלוקים במלכות.
- ↑ המשך תער"ב עמ' רכד.
- ↑ זעיר אנפין.
- ↑ אוה"ת ואתחנן תכג-תכד.
- ↑ לקו"ת ואתחנן דף ה' ואילך.
- ↑ ביאורי הזהר ריג.
- ↑ ישנן כמה אופנים בהן סופרים את י"ג מידות הרחמים, אחד האופנים הוא ששני שמות הוי' שבתחילה הם הקריאה שקרא משה לה' ולכן אינן נספרות במניין הי"ג, ונמצא שמדת א-ל היא הראשונה.
- ↑ אוה"ת דרושים לשמע"צ א'תשצו, שופטים תתנב, ביאורי הזהר רכא-ב ועוד.
- ↑ מאמרי אדמו"ר הזקן כתובים ב.
- ↑ מאמרי אדמו"ר הזקן על מאמרי רז"ל (ש"ס זוהר ותפילה), עמ' תמ.
- ↑ כי הוא הרי מתלבש ומתפשט במידות, היינו – שהוא אור פנימי.
- ↑ שהוא 'דעת עליון' – חיצוניות הכתר.
- ↑ ליתר דיוק הוא ממשיך את פנימיות השכל בפנימיות המידות. כי עצם התהוות המידות הוא מהבינה ולא מהדעת (כמוסבר בכמה מקומות, ופשוט).