כיסוי ראש
כיסוי ראש הינה חובה הלכתית על יהודים, הנהוגה הן בגברים - כסימן היכר ליראת שמים, והן בנשים נשואות, כחובה הלכתית מפני מנהג הנשים הצנועות, שהחל עם קללת חוה שראשה יהיה מכוסה[1].
כיסוי ראש אצל גברים[עריכה | עריכת קוד מקור]
| ערך מורחב – כיפה |
גברים מחוייבים בכיסוי ראש בכיפה או בכובע הן מטעם כבוד שמים כאשר נמצאים במקום קדוש כגון בית כנסת או בשעת תפילה ולימוד, והן מצד יראת שמים[2], כאשר כיסוי הראש מזכיר לאדם על זה שיש מציאות שנמצאת למעלה ממנו, ואף שהמנהג החל כמידת חסידות, לאחר שהתפשט הוא נקבע כחובה גמורה ואסור ללכת בגילוי הראש כלל[3].
שני כיסויים[עריכה | עריכת קוד מקור]
|
| ערך מורחב – כיסוי שני |
כדי לבטא את כבוד שמים, נוהגים בשעת תפילה ולימוד להוסיף על הכיסוי הרגיל של הכיפה כיסוי ראש נוסף, ויש הנוהגים ממידת חסידות ללכת במשך כל היום עם כיסוי כפול על ראשם.
אדמו"ר הרש"ב התבטא שטוב לשים כיסוי ראש שני ואפילו בשיתוף חבש שני כיפות.
מקור הדין בנשים והשתלשלותו[עריכה | עריכת קוד מקור]
|
| ערך מורחב – פאה נכרית |
בספר במדבר, בפרשת "נשא"[4] מתארת התורה את ענשה של הסוטה, שהכהן פורע את ראשה כדי לבזותה.
בתלמוד הבבלי במסכת סוטה[5] מסבירים חז"ל שהעונש הוא מידה כנגד מידה: "היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה... היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה".
ובמסכת כתובות[6] לומדים מכך חז"ל שהאשה היתה מכוסה קודם לכן, ומכאן מוכח שמנהג בנות ישראל לכסות את הראש[7] ולכן זה נחשב ל'דת משה' - מהעניינים המוזכרים בתורה, ואשה העוברת עליהם מצווה לגרשה ואין לה כתובה.
בזמן התלמוד לא כיסו הנשים את ראשן בבית ובחצר[8], ולכן נפסק להלכה שהאשה אינה חייבת לכסות את ראשה בבית ובחצר[9], אולם במקום שנהגו בנות ישראל לכסות אף בבית, חובה לכסות אף בבית.
כאשר היו יוצאות הנשים מחצר לחצר דרך מבוי, היו לובשות 'קלתה' שהיא מטפחת או כיסוי דמוי סל עם נקבים זעירים, וברשות הרבים הוסיפו עליה 'סבכה' מדין דת יהודית[10] וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך וברמב"ם, שהיוצאת במטפחת יש לגרשה ואין לה כתובה:
"יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה... אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה"[11].
בקהילות רבות הקפידו על דברי הרמב"ם והשולחן ערוך לכסות ברדיד גדול, והדבר נמשך עד לימינו, אולם בדור האחרון החלו הנשים לכסות את הראש במטפחת בלבד. דבר זה הותר בדיעבד על ידי הפוסקים, משום שעיקר כיסוי הראש הוא מדאורייתא אבל סוג הכיסוי הוא מדרבנן, מדין 'דת יהודית' שהיא מנהג בנות ישראל העכשווי, ובא מנהג ומבטל מנהג [12].
לפני כחמש מאות שנה, חלק מהנשים החלו לכסות את הראש בפאה, וגם דבר זה הותר בדיעבד על ידי הפוסקים, עד כי פשט המנהג בישראל, ורבים מהפוסקים כתבו שמנהג זה עדיף על מנהג חבישת המטפחת, שבדרך כלל מחליקה מהראש.
הקפדה על כיסוי כל השיער[עריכה | עריכת קוד מקור]
להקפדתה של האשה על כיסוי שערות הראש יש השלכה ישירה על ההשפעה הרוחנית והגשמית בבית[13] ואפילו גילוי של שערה אחת משערות הראש עלול לגרום לעניות, לבעיות בחינוך הילדים, ולצרות נוספות[14].
"טירוף הדעת יבוא על האיש שמניח לאשתו שיראה משיער ראשה החוצה. וזהו אחד מענייני הצניעות שבבית. ואשה המוציאה משערות ראשה החוצה להתייפות בהן, גורמת עניות לבית, וגורמת לבניה שלא יהיו חשובים בדור, וגורמת שרוח הטומאה תשרה בבית. מי גרם לזה? השערות שנראו מראשה החוצה. ואם בבית כך, כל שכן בשוק"[15].
גילוח שערות הראש[עריכה | עריכת קוד מקור]
במספר קהילות בודדות נהגו הנשים לגלח את הראש, על מנת שלא תצא שערה אחת מהכיסוי. אך רבים מהפוסקים יצאו נגד המנהג, בטענה שזהו ביזיון שהתורה מייעדת אותו ל'אשת יפת תואר' הנכרית כדי שהיהודי יגרשנה מביתו ולא ירצה אותה:
"וגלחה את ראשה... כל כך למה? כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת"[16].
כמו כן, הרבי שלל את הגילוח הן על מנת שלא תתנוול בעיני עצמה, והן משום האיסור 'לא תעדה אשה עדי איש'[17].
שיער באשה ערוה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בתלמוד הבבלי[18] גזרו חז"ל ששיער האשה נחשב לערוה מדרבנן[19] מפני שהוא גורם הרהור וטרדה לרואה אותו[20], ולכן אסור להתפלל או ללמוד כנגדו, גם אם היא אשתו[21], והאיסור חל על כל אשה שהתחתנה, אפילו לאחר שהתגרשה או שבעלה נפטר, והוא חל אפילו על חלק קטן מהשער[22].
כעשרה מהראשונים במסכת ברכות כ"ד סייגו את האיסור וכתבו שהוא אינו חל על שיער הרגיל להיות גלוי, אלא רק על שיער הרגיל להיות מכוסה, כי בשיער הרגיל להיות גלוי אין הרהור ואין טרדה לרואה. ולכן האיסור אינו חל על אשה רווקה[23].
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- הרבנית סימה אשכנזי, עטרת תפארת, מצוות כיסוי הראש חומרתה ושכרה, מוסף 'נשי' לשבועון כפר חב"ד גליון 1892 עמוד 22
הערות שוליים
- ↑ מסכת עירובין דף ק'
- ↑ מסכת סופרים יד, טו. הובא להלכה על ידי רבנו ירוחם, וכן נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן צא, ג.
- ↑ אורח חיים סימן ב, ו
- ↑ במדבר ה, יח.
- ↑ דף ח.
- ↑ דף ע"ב
- ↑ רש"י שם, בביאורו העיקרי
- ↑ כתובות דף ע"ב
- ↑ לשיטת רוב ככל הראשונים, וכן נפסק בשולחן ערוך.
- ↑ מנהג בנות ישראל
- ↑ שולחן ערוך אבן העזר סימן קט"ו
- ↑ שו"ת יביע אומר ד' אבן העזר סימן ג'
- ↑ זוהר פרשת נשא קכו, א.
- ↑ שו"ת חתם סופר אורח חיים טו, לו.
- ↑ לשון הזוהר בתרגום חופשי
- ↑ רש"י דברים פרק כא פסוק יג
- ↑ תשובות וביאורים עמוד 447.
- ↑ מסכת ברכות דף כ"ד
- ↑ חזון איש, פנים מאירות, פרי חדש
- ↑ הראשונים שם.
- ↑ שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן עה סעיף ד.
- ↑ שו"ת צמח צדק אבן העזר סימן קלט. שו"ת חתם סופר אורח חיים חלק א' סימן לו.
- ↑ בנוגע לטעם שהאיסור לא חל על אשה קודם החתונה, הרבי ביאר שהסיבה היא מכיון שהן לא היו שותפות בחטא. תשובות וביאורים עמוד 449.