ראובן פוירשטיין

ראובן פוירשטיין (21 באוגוסט 1921 – 29 באפריל 2014) היה פסיכולוג ופדגוג ישראלי יליד רומניה, פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ואנדרבילט בטנסי, מייסד מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה, חתן פרס ישראל למדעי החברה (1992) ויקיר ירושלים (1992). לאחר מותו קיבל את עיטור נשיא מדינת ישראל.[1]

פוירשטיין ייסד שיטת הוראה. לבד מהספרים והמחקרים שלו ושל עמיתיו על אודותיה, התפרסמו עליה עשרות ספרים של חוקרים שאינם תלויים בו.[2] תוכניות החינוך המיוחד בישראל מושפעות משיטתו של פוירשטיין ותכניה נלמדים בארץ בחוגי ההוראה לחינוך מיוחד.

שיטתו הרפואית

עמדתו הפסיכולוגית של הרב פרופסור פוירשטיין אינה רואה בפסיכולוגיה "מדע מדויק" שניתן למדוד באמצעותו תכונות נפשיות "כפי שמודדים אורך של שולחן", ולפיכך הוא גורס, לדוגמה, שלבחינות הפסיכומטריות ודומותיהן אין שום משמעות.

"האדם אינו 'יחידה בעלת נתונים קבועים בלתי-משתנים' שניתנים למדידה", אומר פוירשטיין, "אלא יחידה בת-שינוי לחיוב ולשלילה כאחת. "התכונה המהותית הבלתי-משתנה היחידה באדם - ובפרט באדם היהודי - היא אותו גרעין חבוי המצוי בו, שהוא חלק אלוקה ממעל ממש.

"תכונות אלה של האדם - היותו בר-שינוי והיותו נושא גרעין של אלוקות - מטילות על האדם חופש בחירה גדול ורב-אחריות: הן מחייבות אותו לעמוד בפרץ פן ישתנה לרעה, ובה-במידה לקוות שישתנה לטובה".

עיקרה של תורה פסיכולוגית זו הרואה בשינוי חלק בלתי-נפרד מהחיים עצמם, נושא תקווה לכל אדם בכלל, אך יש בו בשורה של ממש לגבי אלה שסובלים מקשיי למידה והסתגלות. במשפט אחד, שיטת פוירשטיין שוללת לחלוטין את הגישה שיש בחיי הנפש "ליקויים סופניים".

בדברים המודפסים על עטיפת הכרך האחרון של ספרו האחרון, מציג פוירשטיין את תפיסתו כולה במשפט אחד: "אל תקבלוני כמו שאני - תשנו אותי". בספר זה הוא מביא את סיפוריהם של אנשים רבים ששיקומם התאפשר בזכות התאוריה שלו - אחד מהם הוא דמות שהרבי היה מעורב בכל שלבי ריפויה ושיקומה.

קשריו עם הרבי

לד"ר פרונשטיין קשר ארוך עם הרבי, הרבי הדריך אותו, והפנה אליו מטופלים

שיטה של תקוה

הקשר של ד"ר פורנשטיין עם הרבי, התחיל כאשר הרבי שלח לו אליו מטופלים.

תשמ"ג – עד אותה עת הספקתי כבר לטפל בנערים רבים שהרבי שלח אלי, הגיע ל 770 והכניס פתק שהגיע, הרבי שלח את המזכיר ר' יהודה לייב גרונר, שישמע ממנו על השיטה, ושיקבל ממנו את הספרים והמחקרים שלו בענין.

הרב יהודה ליב גרונר: מאז ומתמיד הרבי הפנה אליו משפחות שאחד מבניהן סבל מבעיה נפשית. והרבי ביקש שד"ר פרונשטיין יביע דעתו על התכתבות עם ד"ר מדוטרויט שהרבי היה באמצע התכתבות אתו.

ד"ר פורנשטיין סיפר: "הרבי הפנה אלי דרך המזכיר הרב גרונר שורה שלמה של שאלות, שבמרכזן עמד רצונו של הרבי לדעת באיזו מידה אני רואה סיכוי לשינוי אצל נער מסוים שנתוניו נמסרו לי.

"כתבתי לרבי שמעטים ייתנו תקווה לשינוי אצל אותו נער, וכאן הרבי נתן לי הנחיה שסייעה לי מאוד לגבש את הכיוון שהלכתי בו בעתיד. הרבי כתב לי שעלי להתייחס למצב הנער באופטימיות, ובהמשך המכתב הורה לי לפגוש את כל האחראים למצבו החינוכי של הנער, ולתבוע מהם לתת לנער את היכולות הנכונות, שיאפשרו לו להגיע להיכן שהוא מסוגל ומגיע לו להגיע.

"המדע מנסה תמיד לאבחן כל מצב בצורה סיבתית ולהגדירו בצורה כמותית. אם אדם נולד עם מידה מסוימת של אינטליגנצייה, המדע גורס שזו לא תשתנה כל ימיו; קווי-האופי של האדם קבועים ויישארו כאלה כל חייו. מנגד, הרבי האמין בכוחות הנפש האצורים בכל אחד וביכולתנו להפעילם. לגביי, יכולת זו של הרבי לחדור לנפש ולהאמין בכוחה להשתנות, קשורה באותה יכולת של הרבי שלא לשכוח לעולם את הפרט, על-אף האלפים שכתבו לו ושעברו לפניו מדי שבוע".

להשקיע באנדיינים

במסגרת אחד מביקוריו אצל הרבי, הזמין הקונגרס האמריקני את פרופסור פוירשטיין לאבחן את סיבת המשברים התכופים ומספר ההתאבדויות הגבוה בקרב צעירי השבטים האינדיאניים החיים בשמורות בארה"ב, ולהציע לכך דרך טיפול.

מספר ד"ר פרונשטיין : "הגעתי לשמורת-טבע ליד קולורדו ונפגשתי עם המנהיגות שלהם בניסיון להבין את שורשי הבעיה ולמצוא דרך התמודדות עם המשברים ואובדני החיים. כאן עלי להקדים ולציין שחלק בלתי-נפרד מהשיטה שלי הוא לימוד המטופלים להתחבר למורשת אבותיהם, ללא קשר לדת או ללאום שהם משתייכים אליהם. ידוע שאותם אינדיאנים היו פעם אדוני הארץ והכיבוש האמריקני נישל אותם מאדמתם ואילץ אותם להתרכז בשמורות. לאחר שחקרתי את הבעיה, גיליתי שחוסר הקשר של צעירי האינדיאנים עם מורשתם יצר אצלם ניכור עז שלא איפשר להם להמשיך ולחיות לפי תרבותם. מאידך-גיסא, התרבות האמריקנית לא הציעה להם שום תחליף ראוי, וכך 'הלכו לאיבוד' בחלל שנוצר ואיבדו את טעם ומשמעות חייהם. החלטתי אפוא, בעצה אחת עם ראשי השבטים, לערוך בשמורה קורסים שמטרתם ללמד את צעירי האינדיאנים לחזור אל מורשתם על-אף הנישול האמריקני והחיים הכפויים בשמורות.

"לקורסים היתה הצלחה רבה והם המריצו את צעירי השבטים לשמור על תרבותם וללמוד בשפתם-הם מבלי לקבל את התרבות האמריקנית כדבר מובן-מאליו. 'רק כך', הבטחתי להם, 'תצליחו להתחבר לשורשיכם ומשמעות החיים וטעמם יחזרו אליכם'.

"מיד עם סיום הקורס נסעתי לניו-יורק כדי להספיק לעבור את השבת במחיצת הרבי ב-770. בתפילת שחרית כובדתי בגלילה לאחר קריאת התורה וזכיתי לעמוד ליד הרבי בעת אמירת ההפטרה.

"אחר הצהריים נכנס הרבי להתוועדות וזכיתי לשבת מאחוריו ולשמוע את דבריו מילה במילה.

"במרכזה של אותה התוועדות הרבי דיבר על הצורך בהנחלת שבע מצוות בני נוח לנכרים, והדגיש שחלק בלתי-נפרד משליחות זו הוא פשוט לסייע לתיקון האנושות ולבוא לעזרתה. באותם ימים - לאחר שביליתי שעות ארוכות במחיצת האינדיאנים והשקעתי מאמצים רבים לעזור להם – שאלו אותי לא פעם 'מה אתה עומד ומסייע לאנשים שאינם בני עמך' - ובאותה התוועדות הרבי הסיר את ספקותי. חשתי שדברי הרבי מכוונים אלי אישית, ובמיוחד כאשר בין השיחות הרבי פנה אלי ואמר לי לומר 'לחיים'.

"מאז לקחתי על עצמי לחזק את צד המורשת אצל כל המטופלים, ואם הדברים הללו נכונים כלפי אלה שאינם יהודים, קל-וחומר שהם נכונים לגבי יהודים. למדתי שדווקא במקרים שבהם נראה לכאורה בוודאות שתמו כל התקוות ולא ניתן לעשות דבר להצלת המטופל, צריכים להפעיל את הערוץ היהודי-פנימי שבכוחו לעשות פלאים - והתוצאות תמיד מצדיקות את המאמץ".