ידיעת השם

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ידיעת הבורא היא חלק מרכזי בעבודת ה'. התחום מתחלק לשני סוגי ידיעות; ידיעת מציאותו (קיומו) וידיעת עניינו (מהותו) שאינה אפשרית כי אם בהשגת מידותיו בעולם, שהם רק לגבי הנבראים (שהרי אין שום אפשרות להשיג את מהות הבורא כידוע שהוא למעלה מהשגת כל נברא כל שהוא).

הרמב"ם במורה נבוכים כותב כי ידיעת המהות אינה אפשרית לבן אנוש כנאמר בזוהר הקדוש: "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וחיזוק ההשגה בבורא הוא רק על ידי א. ידיעת ישותו. - כלומר וודאות קיומו המוחלט. ב. שלילת המהות - שלילת דברים שנרחקים מהבורא.

כמשל לכך מביא הרמב"ם קבוצת אנשים שאינם יודעים מה היא ספינה. אחד יודע כי הוא לא בעל חי, השני יודע גם כי היא לא מעוגלת אלא מאונכת, השלישי יודע גם כי היא לא ביבשה. ככל שמרבים לדעת שלילת מה שאינה, כך מתקרבים להשגתה. כך, להבדיל, מכיון שאין לנו כל השגה בבורא, כל השגתינו בו מתרכזת בשלילת המהות.

לפי שיטת אדמו"ר הצמח צדק, עיקר ההשגה בבורא היא על ידי החלק הראשון - ידיעת ישותו, ורק בעולם הבא תהיה לנו את ההשגה במהותו.

שלילת תוארים וכינויים

לפי שיטת הרמב"ם, התוארים "הגדול הגבור והנורא" הנאמרים בתפילת שמונה עשרה, הינם תוארים הבאים לתאר שלילת מהותו. הגדול מסביר את שלילת הגבלותיו, הגבור שולל חולשה כל שהיא, וכן הלאה.

ישנה שיטה אחרת, כי התוארים על הבורא באים לתאר את פעולותיו ומידת הנהגתו בעולם.

לפי הסברו של אדמו"ר הזקן, התואר "הגדול" למשל, מורה על מדת הגדולה, שהיא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות, ובריאת ברואים לאין קץ ותכלית, והוויתם ברואים מאין ליש, וקיומם בחסד חנם.

מדה זו נקראת גדולה כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכאמור בפסוק גדול ה' ולגדולתו אין חקר.

מסיבה זו, משפיעה מידה זו חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ, מכיון שהיא באה מטובו האין סופי של הקב"ה, שטבע הטוב להטיב.[1]


ידיעת השם לעת"ל

הרמב"ם[2] כותב, שלעת"ל "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את השם בלבד". הרבי בביאור הלכה זו[3] מסביר, שישנם שלוש דרגות בידיעת השם,

א. הידיעה הכללית שיש אלוקה.

ב. הידיעה בשלימותו יתברך שאפשר לתופסה בשכל שהוא ממציא כל נמצא וכו.

ג. הידיעה שכל מה שנתפוס זה לא שלימותו שהרי "לית מחשבה תפיסא ביה".

אך עדיין שלושת דרגות אלו הם בגדרי השכל, שהרי השכל מבין שהקב"ה באין ערוך נעלה מהשכל שלנו, משא"כ הדרגה הא. באמונה, אע"פ שנראית הדרגה הכי נמוכה, בכ"ז היא הכי נעלית, מכיוון שמגיעה בגלל ש"המאור הוא בהתגלות[4]", ולכן זה שייך אפילו בילדים קטנים, כי זה לא דבר שנובע משכל שצריך להשיג, אלא מעצם מציאותו של הקב"ה בעולם. ולדרגות אלו הרמב"ם מרמז במילים "וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם... כמים לים מכסים", "ישיגו דעת בוראם כפי כח האדם", הכוונה היא לדרגא הב. שמשיג בשכלו עד כמה שהוא מצליח להשיג. ובמילים "כמים לים מכסים" הכוונה היא לג. שמכוסה פירושו שזה למעלה ממנו, (ולכן זה מכסה את הדבר) כמו הקב"ה שכמה שלא ישיגו, הוא עדיין יהיה למעלה מהשגה.

בנוסף לכך אומר הרבי[5], שלעת"ל כתוצאה משלימות פעולת התומ"צ בעולם, שהתחילה במתן תורה תתגלה לא רק הדרגא של ה"א תתאה אלא גם ה"א עילאה, ובלשון הרמב"ם "שם השם ככתבו" ו"שם השם בכינויו". שההפרש ביניהם הוא ש"ככתבו" מורה על האלוקות שלמעלה מגדרי העולם ועד לעצמותו יתברך, ושם השם "בכינויו" מורה על האלוקות כפי שיורדת להיות בערך לנבראים, אע"פ שגם שם זה מורה על עצמותו יתברך, מכל מקום כיוון שהוא נאמר ע"י הנבראים מורה שיש לו איזה שייכות לעולם, ובלשון של תורת החסידות "הוי מלשון מהווה". ומכיוון שלעת"ל תתגלה דרגת האלוקות שלמעלה מהתלבשות בעולמות, ועד לעצמותו יתברך, לכן מוסיף הרמב"ם את המילים "כמים לים מכסים", שמורה על ביטול במציאות בגלל התגלות העצמות.

בנוסף לכך אומר הרבי[6], שע"י שידיעת השם חודרת באדם ועי"ז בעולם, הנהגת העולם נעשית ע"פ רצון השם. אך בידיעת השם ופעולתם באדם והעולם יש כמה מדריגות, כפי שמבאר הרבי בהלכות יסודי התורה[7], שאצל אדם המושג מציאות משתנה בהתאם לשכלו, וכמו שאצל ילד קטן המושג מציאות זה רק דבר גשמי, משא"כ סברא לא נקראת אצלו בשם מציאות, וככל שמתבגר הוא מבין שגם סברא זה מציאות, אך היא מציאות רוחנית, ועד שמבין שמציאות אמיתית זה דבר שכל, שהרי איזו מציאות יש ל"בול עץ" מול סברא שכלית?!. ועד"ז באלוקות שלאחר ריבוי עבודה מבין שרק לאלוקות אפשר לקרוא מציאות, מכיוון שזו המציאות האמיתית היחידה, וכאשר מגיע לדרגא כזו, אפילו מציאות רוחנית כגון שכל וכו לא נחשב אצלו למציאות. ועפ"ז מבאר הרבי את לשון הרמב"ם[8] "לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", "אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות", בתחילה כותב הרמב"ם שהלשון מצוי נופל על דבר גשמי "כל 'הנמצאים' בשמים ובארץ" אבל אלוקות היא באופן ש"אינו מצוי", ובהלכה הבאה מדבר על אופן נעלה יותר "אין דבר אחר יכול להמצאות", שהוא המציאות היחידה ובלעדיו אי אפשר לקרוא לאף מציאות אחרת בשם מציאות. וע"פ שני אופנים הללו בידיעת השם, יש ג"כ שני אופנים בהשפעתם על העולם, א. "מלאה הארץ דעה את השם" הארץ נהית מלאה בדעה את השם, אך עדיין נשארת למציאות, ב. "כמים לים מכסים" כמו שמים מכסים את הים, וזה נעשה כל מציאותו שהוא "מקום כינוס המים", כך גם העולם מתבטל ממציאותו וכל עניינו הוא רק דעה את השם, ואין שום מציאות חוץ מזה "אין דבר אחר יכול להמצאות".

  1. שער היחוד והאמונה - פרק ד'
  2. הלכות מלכים פרק י"ב ה"ח
  3. הדרן על הרמב"ם תשמ"ו
  4. תו"א וירא
  5. הדרן על הרמב"ם תשמ"ח
  6. הדרן על הרמב"ם תשמ"ט
  7. פ"א הלכות א וב
  8. הלכות יסודי התורה שם