צמצום בבחינת מרובע
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
צמצום בבחינת מרובע הוא כינוי בתורת החסידות למושג קבלי המיוסד על קבלת מהר"י סרוג כפי שמבוארת בעמק המלך, בעולם המלבוש. נקרא גם בתואר "טהירו עילאה" לעומת הצמצום השני הנקרא "טהירו תתאה".
תוכן עניינים
לשון עמק המלך
יתברך שמו הגדול, קודם כל דבר, עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות, כי אין מלך בלא עם, שנאמר, 'ברוב עם הדרת מלך' [משלי י"ד כ"ח], וגם טבע הטוב להיטיב, ואם שאין עולם, למי ייטיב ? ובאותו זמן לא היה מקום פנוי לעולמות ולשבע ארצות אשר תחתיהם, אשר משם ולמטה, חוזר להיות אין סוף, כי הכל היה מלא מאור עצמותו יתברך, אשר הגביל אל תוכו, והיה מקמץ מיניה וביה. אחר כך מה עשה בעל הרצון ?, שיער בעצמותו יתברך, רוחב ואורך העיגול, של חלול עמידת העולמות הנזכרים, ואותו האור שבתוך העיגול, צמצם וקבץ מיניה וביה, 'כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה' [מדרש רבה בראשית פרשה כ"א ה']. ואותו האור הנקמץ העלה למעלה, ונשאר מקום פנוי מהאור הראשון, אבל לא מכל וכל, כי הרושם של האור הראשון במקומו עומד ואינו זז משם, בסוד שאמרו רז"ל 'לא זזה שכינה עד שעשתה רושם' [יונת אלם פרק א'] וכן אמרו רז"ל, 'קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא' [מכות י"ט א'], כי כל אור קדוש, אף על פי שהולך ממקומו נשאר שם רישומו במקומו, וזהו הצמצום הראשון מאור עצמותו. נמצאו כל העולמות אחר כך, שהיו עומדים בעיגול זה העומד באור עצמותו יתברך, וזהו סוד הכתוב 'הנה מקום אתי' ועליו דרשו חז"ל, 'הוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו' [זוהר רעיא מהימנא רמ"ב א'], ועל זה נאמר, 'אני ראשון ואני אחרון' דהיינו ראש העיגול וסוף העיגול והכדור, 'ומבלעדי אין אלהים' [ישעיה מ"ד ו'], באמצע, דהיינו בתוך העיגול עצמו
— עמק המלך שער א' פ"א
.
ביאור החסידות
בחסידות מבואר כי ישנם שני מיני צמצומים. הצמצום הידוע שממנו תחילת הויית העולמות והמוזכר בעץ חיים, והנקרא שם "צמצום הראשון", והצמצום בבחינת מרובע שהוא שורש נעלם לעולמות, והנקרא בקצרה בעץ חיים בכינוי מקום פנוי. לרוב העלמו הגבוה של צמצום זה לא רצה רבי חיים ויטאל לעסוק בזאת, מחשש שמא יגשמו את הענין, אך בחסידות, בפרט בתורת המגיד ממעזריטש ובתורת חסידות חב"ד, עסקו בעולם זה בהרחבה.
הרבי מבאר, כי בעוד שהצמצום שבעץ חיים היה בבחינת עיגול ובבחינת נקודה, הרומז על העלם גמור הסתום כנקודה שאין בה צורה, אנו מוצאים כי קיים שלב נוסף של קו שמורה על תחילת של מדידה באורך ורוחב ועל גילוי, ולמרות זאת הקו אינו גילוי גמור אלא רק שורש של גילוי, כלומר הקו הוא תחילת המציאות של גילוי, הקו הוא הכוח של התפשטות מלמעלה למטה, אבל עדיין אין בו התפשטות בפועל מלמעלה למטה.
שורש הקו הזה הוא מאור אין סוף שלפני הצמצום, שבו היה ענין של צמצום בבחינת מרובע, כלומר שעוד לפני שהיה צמצום גמור שבו נעלם אור אין סוף, שיער כביכול האין סוף בעצמותו, את התענוג האלוקי שעתיד להתגלות בעולמות, וכפי התענוג הזה הכין כביכול הקב"ה את הצמצום כפי שעתיד להיות באופן שיתגלה לאחר מכן האור אין סוף על ידי עבודת הצדיקים כתוצאה מהארת כל הפרצופים שבעולם האצילות.
כח זה הוא מגביל ומגלה כאחד: מצד אחד יש בו גילוי של כל עבודת הצדיקים שלאחר הצמצום, שכן צמצום זה הוא כביכול בעצמותו, במקום שעדיין אין שם הסתר. ומכל מקום הוא שורש הסתר וצמצום, אשר צמצום זה בא לידי גילוי על ידי הרשימו, שהוא כעין המשכה מהאור אין סוף שלפני הצמצום, הוא המגביל את האורך והרוחב של העולמות כלומר שהאור שבעולמות יהיה מותאם בשיעור באופן שיוכל להתגלות האור אין סוף בעולמות ולא יהיו האורות מרובים מהכלים. לעומת זאת הקו שברשימו הוא הכח של הגילוי המאחד את הכל כמו שהיה האור אין סוף לפני הצמצום[1]. החילוק בין צמצום זה לצמצום השני שבע"ח, הוא שבצמצום זה הגילוי בפועל וההסתר בכוח בלבד, לעומת הצמצום השני שעיקר מציאותו בפועל הוא ההסתר[2].
בשיחה בהתוועדויות תשמ"א מבאר הרבי כי עולם התוהו קשור לצמצום השני שהא בבחינת עיגול, ואילו עולם התיקון קשור לצמצום הראשון שבבחינת מרובע. לא זאת בלבד שהיהודי הוא למעלה מהצמצום שבבחינת עיגול, אלא הוא למעלה אפילו מהצמצום שבבחינת מרובע{{הערה|1=תשנ"א חלק ד' ע' 220.
בעבודה
הלימוד מכל זה הוא שמכיון שכל הצמצום של כל העולמות עד סוף ותכלית הצמצום שבעולם העשיה הגשמי הכל היה נכלל בצמצום הראשון שבעצמותו, מזה לומד אדמו"ר המהר"ש שאכן יש גם בעולם הזה עצמות אין סוף, וזה הסיבה ששם שמים שגור בפי כל אפילו נשים וקטנים שאין להם כל השגה באור שעל ידי הקו שבא על ידי תורה ועבודה, וכפירוש אדה"ז "בכל קראנו אליו" - אליו ולא למדותיו, שהתפילה שאנו מתפללים היא לעצמות ומהות ממש, וגם תיבת "קראנו" מורה על קריאה בקרבה הכי גדולה כאדם הקורא לחבירו.
הרבי מבאר דעל ידי שהאדם קורא ומתחבר בתפילתו לאין סוף ב"ה הרי בכך הוא מגלה וממשיך את מציאות עצמות אור אין בעולמות וזו היא העבודה של עקבתא דמשיחא שהיא זמן של העלם והסתר מצד האור של הקו שבא על ידי השגה, בבחינת תינוק, ולכן על ידי זה ממשיכים שכינה למטה לא בדרגת שכינה שהיא ספירת המלכות לבד אלא עצמות ומהות ממש.
