אדם (מין המדבר)

האדם הוא סוג אחד מבין ארבעת הסוגים שמהם מורכב העולם - דומם, צומח, חי, מדבר.

האדם הוא סוג המדבר.

בסוג המדבר הרי הסוג והמין זהים, שאף על פי שהמין האנושי מתחלק לגזעים שונים, שמאפייניהם שונים אלו מאלו בתכלית, מכל מקום בכללות הם מין אחד בעלי תכונות בסיסיות שוות.

להלן מספר מאפיינים של האדם, המיחדים אותו משאר הנבראים.

יצור שכלי

זו אחת המשמעויות של הנאמר: "בצלם אלקים עשה את האדם", שהוא בחינת הנפש השכלית שבאדם המחברת את הנפש אלקית עם הנפש בהמית כדי לבררה ולתקנה.

המיחד את שכל האדם מהשכל של שאר בעלי-חיים, שאף על פי שגם לבעלי חיים יש שכל ("ידע שור קונהו") מכל מקום אין זה דומה כלל לשכל האדם;

1) שכל האדם הוא שכל עצמי, היינו שהטביע הבורא באדם את כח השכל שבו ישכיל ויקנה דעת. אבל "שכל" בעלי החיים הוא שכל הנקנה, דהיינו שמצד עצמם אין בהם שכל, אבל על ידי אמצעים חיצוניים, כמו החומרים שצורכים -מאכל ומשתה- מקנים בהם תיפקוד מסוים, ומרגילים אותם לפעולות - כאילו פועלים על פי שכל.

2) שכל של בעל חי אינו ערך לעצמו, אלא רק משרת את צרכיהם הטבעיים של בעלי החיים. ואילו שכל האדם הוא ערך חשוב לעצמו, ואדרבה צרכיו הטבעיים של האדם מגוייסים ומשרתים את השכל.

3) שלימות השכל היא השאיפה לחשוף ולגלות את הנעלם והסתום שלמעלה מהשכל ולדבק בו.

תכלית כל סוג מארבעת הסוגים-דומם, צומח, חי ומדבר הוא להתעלות בסוג העליון שמעליו, הדומם מתעלה בשרתו את הצומח, הצומח מתעלה כאשר נאכל על ידי החי, החי מתעלה במדבר, ואילו שלימותו של המדבר - היצור השכלי, היא רק כאשר השכל מכיר בעליונות הקב"ה ובצורך להיות בטל אליו. והיינו שהשכל מוכיח על הקב"ה שלמעלה מהשכל - ונכלל בו.

4) עיקר ותכלית שלימות ענינו של שכל האדם הוא המידות בשכל, שעל-ידם יוולדו לו מידות בלב המתאימות לשכל.

בעבודת ה' מתבטא הדבר בכך שהמטרה והכונה העיקרית של "וידעת היום" היא - "והשבות אל לבבך", ומהלב אל המעשה בפועל, שהיא תכלית הכונה - שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

פועל ברצון ובחירה חפשית

בזה נעלה האדם מבעלי החיים, שכולם מוכרחים בפעולותיהם בהתאם למגבלות והטבעים שהטביע בהם הבורא. כגון הרחמנות שבנשר והאכזריות שבעורב וכדומה, ואינם מסוגלים לפעול באופן שונה מהמידות הטבעיות שבהם.

מה שאין כן האדם - הוא משוחרר וחופשי לפעול כרצונו, אפילו בניגוד למשיכת לבו על פי מידותיו הטבעיות שיש בו מתולדתו, וכל-שכן שיכול לפעול בניגוד לטבעים שנקבעו בו מסיבות סביבתיות.

וזאת בגלל שלש סיבות:

1) משום שהוא כלול מכל הטבעים והמידות, ואינו מוגבל ומוכרח לטבע מסוים דוקא.

2) משום הדעת שבאדם, שהוא למעלה מן המדות, שבגינו הוא חופשי ומשוחרר מהמגבלות של המידות. אדרבה, עליון ושליט עליהם.

3) בגלל כח הרצון שבאדם שהוא נעלה תקיף וחזק אף מן הדעת.

על-פי זה משמע שכח הבחירה הוא נחלת האנושות כולה, שהרי לכל בני האדם יש דעת ורצון. ולכן כולם מצווים וחייבים במצות ה', ולפחות בשבע מצוות בני נח. וכידוע שענין המצוות מותנה בבחירתו החפשית של מקיים המצוות.

אך עיקר הבחירה החופשית באמת, שייכת בישראל, משום שהם משוחררים וחופשיים מכל הגבלה, וזאת, מצד עצם נשמתם שהיא חלק א-לקה ממעל ממש, והא-לקה ממעל - הקב"ה - הריהו בבחינת בלי גבול באמת, ולכן הנשמה גם כן - בלי גבול, וחפשית בבחירתה.

ומשום כך עיקר ענין קיום המצוות -הן בכמות והן באיכות- שייך רק בישראל.

התכללות בנפש

האדם כולל בנפשו כוחות ונטיות שונות ואפילו מנוגדות אלו לאלו; מחד כוחות נעלים ביותר, ומאידך, שפלים וירודים ביותר (ולכן נקרא "עולם קטן", שהוא בבחינת מדגם מוקטן הכולל בתוכו מכל חלקי העולם) (וראה ערך אדם (עולם))

שלטון השכל

מבנה כוחות נפשו בטבעו ותולדתו של האדם - מוח שליט על הלב. ובזה שני מובנים:

1) המוח (שכל) שולט, בולם ומרסן - את רגשות הלב.

2) המוח - ההתבוננות בהעמקת הדעת, מוליד ויוצר את רגשות הלב בהתאם להתבוננות שהולידה אותם.

ולדוגמא, כשמתבונן "כי טוב הוי'" - תולד בלבו אהבה לה', וכשיתבונן "כי גדול הוי' ומהולל מאד ונורא הוא על כל א-לקים" תולד בלבו יראת ה'.

קיצוניות

האדם נברא בשני שלבי יצירה; בתחילה הגוף - עפר מן האדמה, ואחר כך - ויפח באפיו נשמת חיים.

וזה שונה מבריאת בעלי-חיים מסוג החי, שנאמר בהם: "תוצא הארץ נפש חיה" וגו' שנבראו מלכתחילה יצורים חיים.

אבל ביצירת האדם, הרי בתחילה היה גוש עפר מן האדמה, ואחר-כך נפח בו ה' נשמת חיים.

והטעם לזה, משום ריחוק הערך - והניגוד הקיצוני שבין שני מרכיבי האדם - הגוף והנשמה, כי הנשמה היא עליונה ביותר - "חלק אלקה ממעל", והגוף לעומתו - "עפר מן האדמה", שאין תחתון ושפל הימנו, והאדם כלול משתי בחינות קיצוניות אלו, לכן לא נבראו ביחד.

מסיבה זאת נתפס האדם לקיצוניות, שאם יתעלה לפסגות רוחניות - יוכל להגיע לדרגות העליונות ביותר, שאין שום בריה יכולה לעמוד בהן. ואם יתדרדר ח"ו מבחינה רוחנית, עלול הוא להגיע לשפל מוסרי ונבזי יותר מהחיות הרעות ביותר.

יצור חברתי

אדם הוא מדיני בטבעו. כלומר יצור חברתי, ולכן:

1) האדם בטבעו משפיע או מושפע מהחברה בה הוא פועל.

2) הוטבע בטבע האדם חוש ונטיה חזקה לחיות, לשהות ולהתאחד עם בני אדם שכמותו, על מנת להשתלב, לשתף פעולה ולפעול בחברה בה הוא חי ומתקיים.

ואילו הבדידות היא היפך טבע האדם, ועלולה לפגוע בו נפשית.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")