פרשת בשלח

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־22:29, 27 באפריל 2016 מאת שלום בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – " רש"י " ב־" רש"י ")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות (מפרק י"ג פסוק י"ז ועד פרק י"ז פסוק ט"ז).

הפרשה בקצרה

הקדמה: בפרשה הקודמת, פרשת בא, מסופר על יציאת בני ישראל באופן ניסי מעבדות במצרים לחירות, לאחר עשרת המכות שה' הנחית על המצריים ובפרט לאחר המכה האחרונה בה נהרגו כל בכורי מצרים. בפרשת בשלח התורה ממשיכה את סיפור הבריחה של העם.

  • ראשון - ה' מסובב את העם בדרך ארוכה משתי סיבות: הראשונה למנוע מלחמה מיידית עם העם הפלישתי שהיה בדרך הישירה, דבר שיכול היה לגרום לעם להתחרט ולחזור למצרים. שנית, על מנת שהמצריים יחשבו שבני ישראל טעו בדרך ונאבדו במדבר, מה שיגרום להם לצאת ולרדוף אחריהם. משה לוקח עימו את עצמות יוסף כפי שנשבעו בני ישראל לפני פטירתו. ה' מוביל את העם כאשר ביום הולך לפניהם עמוד ענן ובלילה עמוד אש. פרעה והמצריים מתחרטים על שחרור בני ישראל ומתחילים במרדף אחריהם.
  • שני - המצריים הרודפים מתקרבים אל עם ישראל בעודם חונים על שפת ים סוף, מה שמלחיץ מאוד את העם הפונה בתלונה למשה: האם הוצאת אותנו ממצרים על מנת למות במדבר? משה עונה להם שכעת הם יראו את ישועת ה'. כעת הם יראו את המצריים בפעם האחרונה ולעולם לא יראו אותם שוב.
  • שלישי - ה' אומר למשה להרים את ידיו על המים ובכך לבקוע את ים סוף, ובני ישראל יילכו ביבשה בתוך הים. משה מרים את ידיו והים נבקע לשניים. רש"י מציין כי כל המים בעולם נבקעו באותה עת לשניים, ביחד עם בקיעת ים סוף. באותה עת ה' עבר לחצוץ בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים, כדי להגן על עמו ישראל, וכך הוא החזיר אל המצריים כל חץ שהם ירו בבני ישראל. בזמן זה עמדו המים כחומות משני צידיהם והם הלכו על קרקע יבשה לחלוטין, מה שהביא את המצריים לרדוף אחריהם. בשלב זה ה' הסיר את אופני המרכבות של המצריים, ואלו החלו לנסות לברוח באמרם "ה' נלחם להם במצרים".
  • רביעי - ה' ציוה על משה להרים שוב את ידיו על הים ובכך להחזיר את המים לקדמותם ולהטביע את כל חילות המצריים. כאשר יצאו עם ישראל מן הצד השני של הים וראו את הגופות של המצריים, שר משה את שירת "אז ישיר". לאחר מכן החלה אחותו של משה - מרים - ביחד עם שאר הנשים לנגן עם התופים אותם הוציאו ממצרים. ה' נתן לבני ישראל מספר חוקים ואמר כי באם ישמרו את החוקים לא תבוא עליהם כל מחלה שהיתה במצרים.
  • חמישי - נגמרה ליהודים כמות המצות אותם הביאו ממצרים בתור אוכל והם החלו להתלונן על כך שבמצרים היה להם לכל הפחות מה לאכול, ואילו כאן נגזר עליהם למות ברעב. ה' עונה להם שהוא יספק להם את ה"מן" מידי יום ביומו, אך ביום שישי הם יקבלו מנה כפולה - אחת עבור השבת המתקרבת.
  • שישי - המן יורד כשהוא מכוסה בשכבת טל מעליו ומתחתיו. העם הצטווה לאסוף כמות מדוייקת של "עומר" בודד, וגם מי שלקח בפועל יותר או פחות, הגיע לביתו עם הכמות המדוייקת בידיו. כך גם מי שעבר על הציווי והותיר מהמן ליום המחרת - גילה כי הוא נמס ונעלם. ביום שישי הם אכן קיבלו מנה כפולה, וזאת הסיבה בגללה אנו עורכים בשבת את השולחן בשתי חלות. בזמן זה הם גם קיבלו את המצווה של שמירת השבת בתור יום מנוחה, ושעליהם לסיים את הבישולים ביום שישי ולשמור ליום השבת.
  • שביעי - העם נתקל בבעיה חדשה: אזלו המים ולא נותר מה לשתות, מה שהביא במיידי לתלונות על משה רבינו. ה' אומר למשה להכות סלע מסויים שיוציא מים עבור העם. לאחר מכן הגיעו העמלקים והחלו להלחם עם ישראל. תמיד נזכור אותם בתור הראשונים שהגיעו להלחם עם אבותינו.

קישורים חיצונים