ריש לקיש

ריש לקיש
דור	דור שני לאמוראי ארץ ישראל
בית מדרש	ישיבת טבריה
רבותיו	רבי חנינא בר חמא, בר קפרא, רבי ינאי, רבי אושעיא
חבריו	רבי יוחנן

ציוניהם של רבי יוחנן דקציון והאמורא המפורסם ריש לקיש בחורבת קסיון שבגליל

ריש לקיש או רבי שמעון בן לקיש היה מראשוני האמוראים, ומוזכר בגמרא תמיד יחד עם גיסו ועמיתו רבי יוחנן, שהחזירו בתשובה. הם היו לומדים יחד ומתפלפלים יחד, וכאשר נפטר ריש לקיש רבי יוחנן יצא מדעתו מרוב צער על שריש לקיש נפטר. כאשר יש מחלוקת בין שניהם, ההלכה נפסקת תמיד כרבי יוחנן.

מובא בגמרא כי רבי יוחנן ור"ל מעייני בספרא דאגדתא. היעב"ץ מפרש שהכוונה היא שבשבת למדו את תורת הקבלה, לעומת ימי השבוע בהם למדו רק נגלה. ומכאן ראיה למש"כ בעץ חיים, ששבת מוקדשת ללימוד דא"ח

הבעל שם טוב אמר שנשמתו היתה ממידת הדין.

שיטתו ההלכתית

במסכת יומא (עד.) נחלקו ר"י ור"ל האם חצי שיעור אסור מן התורה, והרבי תולה את המחלוקת בשאלת הכמות ואיכות. לפי רבי יוחנן האיסור הוא תמיד על הכמות, וממילא גם חצי מהשיעור אסור שכן יש בו חצי מהכמות האסורה "כיון דחזי לאיצטרופי". לעומת זאת ריש לקיש סבור שדווקא באיכות המיוחדת הנולדת על ידי הצירוף של השיעור המסויים התורה אסרה את הדבר ; דווקא על ידי השביעה והאכילה, שהיא האיכות שבהמאכל, חל האיסור, "אכילה אמר רחמנא וליכא", וממילא לא שייך לאסור חצי שיעור כאשר אין בו כלל את האיכות שקיימת בשיעור השלם.

בכך תולה הרבי גם את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בסוף מסכת נדה בדין זבה: מם התורה, רק זבה שראתה זיבה במשך שלושה ימים רצופים, במשך אחד עשר ימי הזיבה (שמתחילים לאחר שבעת ימי הנדה), נחשבת לזבה גדולה, ואילו זבה שראתה במשך יום או יומים בלבד, נחשבת לזבה קטנה. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה דינה של זבה שראתה זיבה ביום העשירי לזיבתה, האם דינה כזבה קטנה שדינה "שומרת יום כנגד יום" וחלים עליה דיני טומאה, או שמא מכיוון שימי הנידה לא "חזי לאיצטרופי" עם ימים אחרים, אינה נחשבת לנדה; שהרי יתכן לומר שכל איסור הזיבה הקטנה נלקח מהאפשרות של הזבה לההפך לזבה גדולה, אך במקרה שאין אפשרות שהיא תהפך לנדה גדולה - אין לה דיני זבה. רבי יוחנן סבור שגם ביום העשירי, זבה שראתה זיבה נחשבת ל"זבה", ואילו ריש לקיש סבור שכשם שביום האחרון, האחד עשר, אין היא נהפכת לנדה, כך גם ביום העשירי.

הרבי מסיק, כי זו היא מחלוקתם של רבי יוחנן, באיכות וכמות. לפי רבי יוחנן, דין הג' ימים בזבה גדולה הוא רק ענין של כמות, וממילא גם ביום או יומיים מתוכם, וגם כאלו שאינם ראוים להצטרף לשלושה, יש איכות זו, אך ריש לקיש סובר שהעיקר הוא האיכות (ליקוטי שיחות חלק ז' עמ' 105).

שומרת יום כנגד יום

הרבי חוקר, בדיני שומרת יום כנגד יום, האם דיני הטומאה שביום השמירה של ה"כנגד יום", הוא טומאה עצמאית החלה על היום עצמו, או שמא מדובר בטומאה הנשאבת מכוחו של היום שעבר בלבד. (כדוגמא הרבי מציג את השאלה האם תוספת שבת ויום טוב היא קדושה עצמאית החלה על הזמן בימי החול הסמוכים לשבתף או שמא נחשבת כחלק מהקדושה החלה על יום השבת עצמו).

הרבי מסביר בכך את דברי הגמרא בסוף מסכת נדה, בהם מוצגים שתי אפשרויות למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם רואה ביום עשירי טעונה שימור או לא. לפי הלשון השני בדברי המגרא המחלוקת היא על יום האחד עשר, שריש לקיש מסביר שמכיוון שיום האחד העשר אינו יכול להיות חלק מטומאת זיבה גדולה (שכן זו חלה רק על לאחר ראיית זיבה במשך שלושה ימים רצופים במשך אחד עשר ימי הזיבה), לא חלה עליו טומאת שומרת יום כנגדיום. הרבי מסביר כי הסיבה שלכן ריש לקיש תולה את יום האחד עשר בכך שהוא לא יכול לההפך לטומאת זיבה ולא ביום העשירי שגם הוא לא יכול לההפך לטומאת זיבה, הוא מכיון שהוא סבור שטומאת שומרת יום כנגד יום היא טומאה עצמאית החלה על יום השמירה.

קישורים חיצוניים

• רבי יוחנן וריש לקיש באתר הערות וביאורים