הויה על ידי טהרה

אחד מכללי המקוואות הוא, הווייתו על ידי טהרה, והיא ציווי התורה שבפסוק "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור", ודרשו חז"ל מהפסוק "יהיה טהור", שהוייתו של המקווה תעשה על ידי טהרה, כלומר על ידי דבר שאינו מקבל טומאה.

השלכות מעשיות

הלכה זו גוררת השלכות רבות, אסור שמי המקווה ירדו לתוכה על ידי דבר המקבל טומאה, ולכן אם הניח מתכת, או אוכל או משקה או כל כלי המקבל טומאה במקום שבו יורדים המים לבור הטבילה, המים פסולים לטבילה. מסיבה זו, אסור גם שאדם ישליך את המים לתוך בור הטבילה באופן ישיר, אלא אם כן - בהמשכה, ששפך את המים במרחק מה מבור הטבילה, ומשם נמשכו המים למקווה.

כמו כן, כמובן שאסור שהבור עצמו יהיה עשוי מדבר המקבל טומאה, לא רק כולו אלא אפילו מקצתו, שכן אם חלק מקירות בור הטבילה מורכב מדבר המקבל טומאה שמעמיד את המקווה, המקווה פסולה לטבילה.

בפוסקים נמצאו שני התייחסויות לבעיות כאלו: האחת החמורה יותר היא כאשר הנקב נמצא בתחתית הבור, והיא מעמידה את כל המים. כך גם מתייחס הדברי חיים מצאנז למקווה כזה :"והנה ברצפת המקווה יש נקב גדול להוציא המים לנקות המקוה ויש פקק של מתכות הסותם הנקב הזה שלא יפתח זולת בעת הצורך לנקות הבור ובעת נפתח הפקק של מתכות הנ"ל אזי נשאר הבור ריק בלא מים זה הוא תורף בנין המקוואות ההמה כאשר עיני ראו בכמה בתים הנ"ל: והנה לפי זה כל מעמד מי המקוה הוא על ידי מתכת הנ"ל נמצא כל קיום המקוה על ידי דבר המקבל טומאה דפשוטי כלי מתכות מקבל טומאה.".

הוראות הרבי

בנושא זה מתבטא הרבי בחריפות מיוחדת:

מה שכתב בענין המקוה. הנה אף שמלה אחת אינה מבוררת בכתבו, אבל כנראה הכוונה שהמים מהמקוה יוצאים ונסתמים על ידי מגופה של ברזל, שסוחמח חור בקרקע המקוה. ונבהלתי לקרות זה, ואולי לא זהו הפירוש. וכבר צוותו על ההיתר דנעשה מלכתחלה על מנת לקובעו... ובטח יש אצלו העתק המכתב מכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע שלא רצה סתימת חור אפילו בגומי (קאוטושק) מפני הי"א דמקבל טומאה, וייעץ לעשות בבמה מקומות סתימה בפשוטי כלי עץ שנעשה חלק ביותר. וכיון שבין עץ ואבן קשה לצמצם ולהדק, הנה העצה לזה שקרן הרצפה עושים חלק ממנו של עץ ובתוכה חור הנסתם על ידי מגופה של עץ, והידוק עץ בעץ קל יותר, אבל מה שטוב עוד יותר, וכן נהגו בכל מקום שידי מגעת - היינו שלא יהי' בכלל תור בהרצפה, ויוציאו המים על ידי פומפ (נאםאס), וטוב יותר על ידי נאסאס הנקרא סיפאן, וידוע לעוסקים בכגון דא

— מכתב מהרבי

.

במכתב מזכיר הרבי גם את דעתו של אדמו"ר הרש"ב לא לעשות פקק של גומי כדי לסתום את הנקב, שכן ישנה דיעה שגם גומי מקבל טומאה.

למעשה, קפידא זו אינה נוגעת למעשה במקוואות שבהן נקב ההשקה היא מהצד, שכן באופן כזה הכלי לא נעשה לשמש ככלי קיבול או למדרס, ולכן אינו מקבל טומאה, מה שאין כן במקווה חבדי"ת שנבנית בשיטת בור על גבי בור, שבה נקב ההשקה היא ברצפת המקווה העליונה. על כך מעיר הרבי:

ומה שכתב כת"ר שהרי לא יחדו למדרס. הנה יש לומר בפשיטות, שכיון שסותמת היא חור הנמצא ברצפה, הרי נוסף ע"ז שלפעמים תכופוח רק חלק קטן ממנו בולט על הרצפה ובמילא הטובלת או הסותם החור דורס עליה ברגלו אם באקראי או גם בכיוון כדי לסתום יפה פי החור, הנה גס אם בולטת ביותר, לפעמים מסתייעים בעמידה עליה כדי לקחת דבר מעל גבי כותלי המקוה וכיוצא בזה. ופשיטא שאם דורסים עליה אפילו באקראי, הרי זה מהווה חלק מהרצפה ויחדוה לשם זה. ולא עוד אלא שאם גם דורסים עליה כדי לסתום יפה החור, הרי סוף סוף נעשית על ידי סתימה זו חלק מהרצפה שלמדרס גועדה, וגם זה יחוד למדרס נקרא

.

בחסידות חב"ד החמירו מאוד בנושא זה. כך למשל נאסר על ידי נשיאי חב"ד השימוש בפלסטיק, למרות היותו נהוג בכל המקוואות בעולם מכיון שרוב הפוסקים פוסקים שפלסטיק (העשוי בעיקרו מנפט) אינו מקבל טומאה, אך הרבי אסור את השימוש בכך: "... למכתבו ע"ד ניילאן ופלאסטיק - כמדומה (קרוב לודאי) ישנם שינויים (עתה, ומשתנה גם מזמן לזמן) בהנוגע להדברים מהם עושים הנ"ל. וכיון שכ"ק אדמו"ר נ"ע מחשב גומי לדבר המקבל טומאה - אין להשתמש גם בהנ"ל..."