חורבן ליובאוויטש

חורבן ליובאוויטש הוא כינוי אותו נתן הרבי הריי"צ לתקופה בה הסתלק אדמו"ר המהר"ש ועד לקבלת הנשיאות של בנו אדמו"ר הרש"ב.

במשך עשר שנים (י"ג תשרי תרמ"ג - ראש השנה תרנ"ד) סרב הרבי הרש"ב לקבל את הנשיאות, וחסידות חב"ד נשארה ללא נשיא.

תיאור התקופה

אור ליום שלישי, י”ג תשרי תרמ”ג. לאחר מחלה קשה, הסתלק הרבי המהר"ש והוא בן 48 שנים.

המנהיג הפוטניאלי הבא היה בנו בכורו, הרב שניאור זלמן אהרן - הרז”א. אך זה סרב לקבל את הנשיאות. ביום השני של חג הסוכות, פתח הרבי הרש”ב ואמר מאמר חסידות ברבים בדיבור המתחיל "כתר יתנו לך". אף אחיו הגדול, הרז”א, החל לומר חסידות ברבים, הנהגה שהייתה שמורה ל[[רבותינו נשיאנו|נשיאי ליובאוויטש] לדורותיהם. מאז, היו האחים משמיעים מאמרים לפני קהל החסידים גם בשבתות הבאות.

אך התברר כי אמירת מאמרי חסידות היא ההנהגה היחידה בה מוכנים האחים להמשיך, הם לא הסכימו להתקרב לכל שאר ענייני הנשיאות. שלושת בניו של הרבי המהר"ש המשיכו לשבת על כסאותיהם הקבועים בבית המדרש, לא קיבלו ל’יחידות’ ולא פ”נים. ואף מיאנו לענות על שאלות החסידים בענייניהם הגשמיים או הרוחניים. במשך הזמן, רק יחידי סגולה מועטים, חסידים בודדים שהצליחו לקבל עצות ותשובות בעניינים חשובים ודחופים, אם מהרז”א ואם מהרש”ב.

לאחר סיום ה'שלושים' קראו זקני החסידים לאסיפה. בבוקרו של יום האסיפה, הלכו החסידים להשתטח על ציונו של אדמו”ר מוהר”ש ולאחר מכן הגיעו הנאספים לביתה של הרבנית רבקה. אלה התיישבו סביב השולחן המרכזי, בהשאירם כסאות שמורים לבני האדמו”ר שהתבקשו להשתתף באסיפה. כשהגיעו הבנים לא הסכימו לשבת במקומות הכבוד שהוכנו בעבורם. הם נטלו כסאות פשוטים והתיישבו במרחק-מה מהנאספים. למרות כורח המציאות ודחיפות השעה, עמדו הבנים בסירובם ולא הסכימו לקבל את הפצרות החסידים - מלבד להמשיך את אמירת החסידות ברבים.

בסיום ה'שנה' פנה הרז"א לעסוק במסחר על מנת לכלכל את בני המשפחה. לשם כך פתח בית חרושת בליובאוויטש, וכך הפסיק מאמירת החסידות. העיניים הופנו אל הבן השני, הרש”ב, אך הוא העדיף להסתגר בחדרו, בהתבודדות פנימית, בהקדישו כל רגע פנוי ללימוד תורה ולתפילה.

בחודש שבט תרמ”ג, חלה הרש”ב כתוצאה מעגמת נפש, ונאלץ לנסוע לפטרבורג בכדי להתייעץ עם רופאים ולהתרפא. מאז, כל חייו היה מרבה בנסיעות בריאות למעיינות מרפא, לנאות דשא ולמקומות בהם האוויר היה חם, וכך חודשים ארוכים לא היה בליובאוויטש.

חסידות חב"ד נשארה אמנם פיזית, אך ללא מנהיג. באחד הימים הגיע לליובאוויטש החסיד רבי גרשון-דובער מנעוול, וקרא בכאב: "אדמו”ר הזקן הדליק את נר חסידות ואתם רוצים לכבותה!" הרש”ב בשמעו זאת, פרץ בבכי...

בשנת תרמ”ט, מאות חסידים החלו להתארגן בעיירות שונות כדי לפעול לבניינה המחודש של ליובאוויטש. באותה שנה התקיימו שלוש אסיפות גדולות בערים החסידיות - קרמנצ’וג, צ’רניגוב ופולוצק - בהן דנו על המצב ועל דרכים להביא לחידוש הנשיאות בפועל. בראש אסיפות אלו עמדו גדולי החסידים. אחת ההחלטות שנתקבלו באסיפות אלו, הייתה להתחיל לנסוע לליובאוויטש בקביעות, ובפרט בחודש תשרי הקרוב.

לקראת ראש השנה תר”נ, הגיעו לליובאוויטש קבוצות גדולות של חסידי חב”ד מכל הערים ו[[עיירה|העיירות], הכפרים הקרובים והרחוקים. כשש-מאות חסידים-אורחים מילאו בחודש תשרי את החצר בליובאוויטש.

לקראת ראש השנה תרנ”ג הגיע לליובאוויטש קהל עצום, והצפיפות היתה גדולה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרבי הרש”ב אמר חסידות ברבים בבית המדרש הגדול, מה שעד אז נעשה בדרך כלל בחדרו.

מתחילת שנת תרנ”ד החל אצל אדמו”ר הרש”ב "סדר חדש" של הנהגה. הצעד המכריע של קבלת הנשיאות, אירע בליל ראש השנה תרנ”ד, כאשר בתפילת ערבית ניאות אדמו”ר הרש”ב לקבוע את מקום תפילתו בבית הכנסת, באותו מקום בו התפלל אביו.

קישורים חיצוניים

• חורבן ליובאוויטש ותקומתה / היסטוריה חב"דית, תיאור התקופה מאת מנחם זיגלבוים