העלאת מיין נוקבין

מים נוקבין הוא לשון הקבלה לעליה מלמטה למעלה באתערותא דלתתא. אחרי העילוי בבחינת מים נוקבין ישנה המשכה של בחינת מים דכורין.

בעולמות

התיקונים והבירורים אשר אדם עושה בעולם הזה עולות בבחינת מים נוקבין עד מלכות דאצילות, ושם הם מתוקנין בבחינת מים דוכרין על ידי זיווג זעיר ונוקבא.

מבואר כי ענין המנחה אשר שלח יעקב לעשיו הוא בחינת מים נוקבין, להמשיך מים דוכרין של מקיף דתוהו.

מים דוכרין המעוררים מים נוקבין

לפעמים הסדר הוא הפוך, ומים דוכרין מעוררים מים נוקבין, וכך על ידי עסק התורה, נותן כח שעל ידי זה יוכל אחר כך להעלות נפשו בתפילה.

טעם העלאת מ"ן

הטעם שנצרכת העלאת מ"ן לירידת השפע מבואר בדברי אדמור הצמח צדק, אין האור למעלה כדוגמת אור הגשמי של השמש שהוא הכרחי שמאליו יאיר השמש אורו. אבל למעלה אור המאציל הוא על פי רצונו הפשוט, וא"כ צריך לזה העלאת מ"ן שעי"ז יומשך האור, כי מצד עצמו כמו שהאש הגשמי טבעו להסתלק תמיד לשרשו האש היסודי (היפוך טבע אור השמש המאיר ממילא ומאליו למט) ואינו מאיר אלא ע"י אחיזתו בכלים הן הפתילה והעצים, אבל מיד כשיכלו מסתלק למעלה ואינו מאיר למטה כלל, כמ"כ על דרך משל האור המאיר ובא מעצמותו ית' חפצו ותשוקתו להסתלק למעלה וליכלל במקורו הוא מהותו ועצמותו ית', על כן הדבר תלוי באתערותא דלתתא שיעוררו להיות המשכת האור והזיו מלמעלה למטה בתוך הכלים והעולמות.

מקשה אדמו"ר הצמח צדק: ידוע כי כל התעוררות מלמעלה אינה מתעוררת אלא על ידי התעוררות שכמותה למטה, ומה ביכולת אדם בעל גבול לעורר למעלה דבר שהוא בלתי גבולי?

מתרץ אדמו"ר הצ"צ, כי ענין העלאת המ"ן הוא ענין "אהבה דבכל מאדך", אהבה זו ענינה הוא האהבה הגדולה והרבה שאינה נגבלת בכלי הלב, דהיינו שאין הלב יכול להכיל בתוכו אהבה זו כי רבה היא, ובחינת האמור בפסוק "צעק לבם אל ה'", דהיינו שהאדם נתפעל כל כך, והדבר נוגע ללבו ולנפשו עד שאינו יכול לסבול בתוכו אהבה והתפעלות זו ולהסתירה, ולכן הוא צועק לפתע צעקה גדולה כמי שצועק בשעה שנתוודע לו דבר הנוגע לחיי נפשו, ומכיון שאהבה זו היא אהבה שלמעלה מהכלים, למעלה מהגבול שלו על כן היא מעוררת למעלה שפע ואהבה בלתי גבולית.