שלום דובער אלפרוביץ'

הרב שלום דובער אלפרוביץ' (ל' סיון תר"צד' סיון תשע"ה) היה מעובדי המרכז לעניני חינוך, ומשלוחי הרבי בעיר ניו הייבן שבמדינת קונטיקט ומשפיע בישיבת תומכי תמימים ניו הייבן.

הרב שלום בער אלפרוביץ'

תולדות חייםעריכה

נולד לאביו ברוסיה בא' דראש חודש תמוז תר"צ לאביו המשפיע החסידי ר' חיים משה אלפרוביץ' ולאמו מרת דאבא גיטא.

בעודו ילד בן 4 עלתה משפחתו לארץ ישראל בי"ג אייר תרצ"ה, והתגוררה במשך תקופה בירושלים, ולאחר מכן קבע אביו את מגוריו ברמת גן, ושלח את בנו ללמוד בישיבת אחי תמימים תל אביב, וכעבור מספר שנים נסע ללמוד בישיבת תומכי תמימים המרכזית ב-770, ועוד באותו בחור החל לעבוד כמתרגם בבית הדפוס של החסיד ר' מרדכי שוסטרמן.

את השידוך שלו עם רעייתו מרת סאשע בת הרב צבי הירש רימלר[1] בשנת תשט"ז יזם הרבי בעצמו[2], ולאחר נישואיו קבע את מגוריו בקראון הייטס ועבד במשך מספר שנים במכירת ספרים תחת המרכז לענייני חינוך ועסק בכך כחמש עשרה שנה, כשבמקביל שלח ידו במכירת אתרוגים בתקופת החגים.

זכה להסתופף בצילו של הרבי בימי הבראשית, לפני קבלת הנשיאות וזכה לקירובים מיוחדים.

בשנת תשט"ז החל לעבוד בבית דפוס של הרב מרדכי שוסטרמן, שם עסק בעיקר בתרגום חוברות וספרים לעברית.

בשנת תשכ"ב עבר לפני הרבי במעמד חלוקת המשקה וקיבל מהרבי לחיים בקשר עם כניסתו לדירה חדשה[3].

בהמשך, עבר נסע לשליחות בדאלאס שבטקסס ועבד שם בהוראה, וכעבור תקופה נוספת עבר להתגורר בס. לואיס שם עבד כשוחט, משם המשיך לפנסליבניה ועסק בשליחות הרבי בקירוב סטודנטים יהודיים, ובסופו של דבר קבע את מגוריו בניו הייבן שם שימשה אשתו במשך שנים ארוכות כמנהלת בית הספר החב"די המקומי, בעוד הוא שימש כמשפיע בישיבת תומכי תמימים המקומית, ובמקביל עסק בשליחות הרבי עם יוצאי מדינות רוסיה וברית המועצות, ובשנים המאוחרות יותר הקדיש לכך את כל זמנו ומרצו וזכה לקרב מאות יהודים לשמירת תורה ומצוות ולאורה של חסידות חב"ד.

היה מקושר לרבי בצורה בלתי רגילה, ונהג לכתוב לרבי דו"ח וגם אחרי ג' תמוז תשנ"ד לא פסק מהנהגתו.

בשנותיו האחרונות התגורר אצל בתו בלוס אנג'לס שבקליפורניה שם נפטר בגיל 84 ביום שישי ד' סיוון תשע"ה.

משפחתועריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שוליים

  1. אחותו של ר' שרגא פייביש רימלר.
  2. סיפור השידוך התפרסם בשבועון כפר חב"ד 1977 עמוד 40 מפי גיסו הרב רימלר.
  3. יומן בתשורה שוסטרמן-גנזבורג עמוד 57.