רב נחמן
| רב נחמן | |
|---|---|
| דור | שני לאמוראי בבל |
| בית מדרש | ראש ישיבת נהרדעא |
| רבותיו | רבה בר אבוה, שמואל |
| חבריו | רב הונא ורב חסדא |
| תלמידיו | רבא |
רב נחמן בר יעקב (ד' אלפים י-פ) מגדולי האמוראים בדור השני והשלישי של אמוראי בבל, מעמודי התווך של התלמוד הבבלי, וראש ישיבת נהרדעא. כשנחרבה העיר נהרדעא, העביר את הישיבה לשכנציב ואחר כך למחוזא (אגרת רב שרירא גאון). רב נחמן בר יעקב נקרא בתלמוד רב נחמן סתם, לעומת רב נחמן בר יצחק שהיה בדור החמישי לאמוראים והיה מתלמידי רבא. לעומת זאת, לשיטת רש"י[1] רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יצחק.
רב נחמן נולד במחצית השנייה של המאה ה–3. בצעירותו, למד אצל אביו רב יעקב שהיה מסופרי הדיינים בבית דינו של שמואל. הוא מוזכר פעמים רבות בתלמוד הבבלי. בתלמוד מוסר רב נחמן על מנהגי בית הדין שראה בילדותו, בהיותו כבן שש-שבע, בבית דינו של שמואל[2]
בתורת החסידותעריכה
בסיום מסכת סוטה[3] שנינו: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא[4], אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".
מקשה הרבי: רב יוסף הוא אמורא, ואיך יכול לחלוק על התנא ולומר לו: "לא תיתני ענוה", "לא תיתני יראת חטא"?
מסביר הרבי, בהקדם החילוק שבין רב יוסף, ענוה, לרב נחמן- יראת חטא, שרב יוסף, להיותו סגי נהור[5], שיצר הרע פסק ממנו, לא היה שייך לחטא[6], ובמילא, אינו זקוק ליראת חטא, ולכן, מודגשת אצלו מעלת הענוה; מה שאין כן רב נחמן, מצינו בגמרא[7] ש"אימיה דר"נ אמרי לה כלדאי[8] בריך גנבא הוה, לא שבקתיה גלויי רישיה, אמרה ליה כסי רישיך כי היכא דתיהוו עלך אימתא דשמיא", ולכן מודגשת אצלו המעלה דיראת חטא.[9].
הכח לזה "דתיהוו עלך אימתא דשמיא", הוא מרבי: אודות מעלתו של רבי מצינו ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו"[10], היינו, שאצלו לא היה חילוק בין ענינים נעלים ששייכים לשמים לענינים תחתונים ששייכים לארץ אלא, גם הענינים הגשמיים (מפלגך לתתאי) היו לשמים, ועד כדי כך, שאף על פי ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים"[11], מכל מקום "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר לא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה"[12]. ובכחו של רבי, שכל מציאותו וכל עניניו (גם התחתונים) היו לשמים, נעשה גם אצל רב נחמן הענין דיראת חטא.
ולכן אמר "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" - שבזה לא התכוין לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטלה יראת חטא") שללא רבי אין עוד מעלת יראת חטא, כי אם, שהעובדה שיש לו יראת חטא (בכחו של רבי) מוכיחה ש"רבי לא מת".
הערות שוליים
- ↑ גיטין לא ב.
- ↑ בבא מציעא טז, ב
- ↑ סוטה מט, ב.
- ↑ שאני ענוותן - פרש"י.
- ↑ קידושין לא, א. וש"נ.
- ↑ ראה ר"ן ורמב"ן קידושין שם. לקוטי שיחות חלק ה' ע' 138.
- ↑ שבת קנו, ב ובפרש"י.
- ↑ חוזים בכוכבים.
- ↑ הרבי מעיר עוד: ויש לומר, שגם לאחרי שכיסה ראשו שתהיה לו יראת חטא נשאר אצלו הענין ד"גנבא" - בקדושה. וכאמור בהתחלת הסוגיא "האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא.. אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא", היינו, שמנצל התכונה ד"אשיד דמא" לקדושה
- ↑ שם קיח, ב.
- ↑ מסכת עבודה זרה יא, א.
- ↑ כתובות קד, א.