אמא אוזיפת מאנהא לברתא: הבדלים בין גרסאות בדף

ה[[דיבור]] כולל שני הופכים: הוא מתהווה מ[[אותיות]] ו[[תנועות]] '''חלוקות''' זו מזו, אבל יש לו משמעות דווקא ע"י '''צירופן''' למילים ומשפטים. חלוקת האותיות נעשית ע"י ה' מוצאות הפה{{הערה|[[שינים]], [[שפתיים]], [[חיך]], [[לשון]] ו[[גרון]].}} אבל צורת האותיות וצירופן הוא מ[[קדמות השכל]]{{הערה|תניא, אגה"ק ה' – ויעש דוד שם.}}

והנה, בהבנה עצמה אין אותיות (בשעה שמתייגע האדם '''להבין''' דבר-שכל אינו חושב ב"אותיות" ומילים, אלא מתבונן ומעמיק בעצם הרעיון השכלי), אבל כשמתחיל האדם להסביר "מופיעות" פתאום האותיות. אלא שכשרוצה להסביר לעצמו האותיות הן רק במחשבתו, ואילו כשרוצה להסביר לזולתו הן מופיעות גם בדיבור. ומכיון שחלוקת האותיות מגיעה רק '''אחרי''' ההבנה (כשרוצים "להוריד" אותה לדיבור או לכתיבה) נמצא שישנו "מנגנון" כלשהו האחראי על חלוקת ההבנה לאותיות המחשבה. למנגנון זה קוראת התורה "ה' גבורות [[מנצפ"ך]]".

והנה, ניכר בחוש שצירופי אותיות הדיבור '''זהים''' לצירופי אותיות המחשבה. אדם יכול לשקר - לדבר (ולחשוב!) באופן שונה ממה שהוא '''מבין''' - אבל אינו יכול לדבר אחרת ממה שהוא '''חושב'''. הוא יכול '''לומר''' "שתים ועוד שתים שווה חמש" אבל בשעה שאומר זאת מילים אלו עצמן '''הן הן''' שעוברות גם במחשבתו.

והמסקנה, אותו "מנגנון" שאחראי על חלוקת האותיות במחשבה הוא הוא אשר יורד ומחלק גם את אותיות הדיבור (על ידי [[חמש מוצאות הפה]]).