מרירות: הבדלים בין גרסאות בדף

הרבי מדגיש שאף בדורות הקודמים, הייתה המרירות נדרשת לרגע קטן בלבד, ואילו מיד לאחריה חזרו לעבוד באופן של שמחה. אך בדורנו היא אינה נדרשת כל כך: {{הדגשה|הנה עוד זאת, הרי מבואר ב[[אגרת התשובה]] שם, שהתשובה מתוך מרירות היא תשובה תתאה, והתשובה מתוך שמחה היא תשובה עילאה, והרי בדורנו זה, בעקבתא דמשיחא, אחרי כל הצרות והיסורים וכו'. . הרי כל ישראל הם במצב הכי עליון והכי נעלה, ושייכים לתשובה עילאה דייקא, שהיא מתוך שמחה}}.

פעם פגש ר' מענדל פוטרפאס באחד מתלמידיו החביבים, הרב טוביה בולטון, כשהיה נדמה שפניו לא זוהרות במיוחד. הייתכן, פנה אליו ר' מענדל, שחסיד לא יהיה בשמחה?! כשר' טוביה ניסה להתנצל על הסיבות שגרמו לו שלא להאיר פנים באותו רגע, אמר לו ר' מענדל: יודע אתה כי נשלחתי, בעוונותי הרבים נגד המשטר הסובייטי, אל ה"לאגער" - מחנה העבודה בסיביר, ושהיתי שם במשך כמה וכמה שנים. היה לי קשה מאד לשמור שם את יום השבת קודש, ובכל זאת הצלחתי במשימה – ואינני מחזיק טובה לעצמי על זה. היה לי קשה מאד לשמור שם על כשרות האכילה והשתיה, והיו אפילו זמנים שלא היה מה לאכול כלל מלבד מאכלים לא כשרים, וברוך ד' החזקתי מעמד – ואינני מחזיק טובה לעצמי גם על זה. רק על דבר אחד הנני מחזיק טובה לעצמי: על שבכל השנים הללו בהם שהינו במקום כה מדכא – לא נפלתי אפילו פעם אחת בעצבות ואפילו לא במרירות. רק על כך הנני יכול להחזיק טובה לעצמי <ref>חוברת עבודת השמחה, לעבדך באמת.</ref>.<br>

הרבי אמר פעם, שהרבי הריי"צ העיד על עצמו, שתנועת הנפש שלו היא שמחה, לכן, עבד על עצמו נגד מידה זו, עד ששונא הוא הוללות וליצנות בכל ליבו. והרבי אמר שאצלו הדבר הוא להפך - תנועת הנפש שלו היא מרירות, וכיוון שעבד על עצמו, הוא שונא מרירות ועצבות <ref>מובא בריש ח"א של סדרת הספרים 'פניני התניא' לרב חיים לוי יצחק גינזבורג.</ref>.

"..ויש לומר, שהדבר שעדיין לא עשו בשביל להביא את המשיח הוא - עבודת השמחה, הרצויה בשביל להביא את המשיח:... [מובן וגם פשוט, שאצל יהודי גם שמחה כשלעצמה קשורה עם עבודת ה', עניני התורה ומצוות, "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", אבל, יש להדגיש את השמחה עצמה, היינו, לא (רק) העניינים המביאים את השמחה, אלא השמחה עצמה - והשמחה תביא את המשיח.] ומכיוון שכן, הרי, הדרך להביא את המשיח היא - לכאורה, ולא רק לכאורה, אלא כן הוא מסקנת העניין - ע"י הוספה בשמחה, שמחה בטהרתה, שמחה שתיכף ומיד תביא את משיח צדקנו." שואל הרבי בהמשך, א"כ, אם השמחה היא המביאה את הגאולה, מדוע עד שיחה זו לא פעלו בדרך זו?! בשעה שעשו הכל, חוץ מהשמחה, "ויש לומר הביאור בזה - בפשטות - שכשנמצאים בחושך כפול ומכופל דהגלות, שכל בני ישראל נמצאים בגלות, ו"שכינתא בגלותא", הרי מובן, שמצד גודל צער הגלות לא שייך שמחה בטהרתה. אבל אעפ"כ, כיוון שסוף כל סוף מוכרחים להביא את המשיח - לא נותרה ברירה אלא להביא את המשיח על-ידי השמחה, שמחה בטהרתה. ובנוגע להקושי לפעול רגש של שמחה בטהרתה בחשכת הגלות - הרי, מכיוון שמוכרחים להביא את משיח צדקנו, על כרחך צריך לומר, שבסוף זמן הגלות ממש - נותנים כחות מיוחדים שיוכל להיות ענין השמחה בטהרתה, והביאור -ששמחה זו נעשית על-ידי התבוננות שתיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, שאז תהיה בכל העולם שלימות השמחה, שלכן, ישנו כבר רגש של שמחה בטהרתה (מעין ודוגמת שמחת הגאולה). והעיקר - שבמקום אריכות הדיבור והשקלא וטריא כו', יתחילו במעשה בפועל: לצאת בקריאה והכרזה על-דבר הוספה מיוחדת בשמחה כדי להביא את המשיח, ובוודאי שע"י - זה יביאו את המשיח בפועל ממש, ובזריזות הכי גדולה, "לא עיכבן כהרף עין", ואדרבה - ינסו ויווכחו <ref>משיחת שבת פרשת כי תצא תשמ"ח.</ref>.