פריידא (בת אדמו"ר הזקן): הבדלים בין גרסאות בדף

אך [[אדמו"ר הזקן]]{{הערה|שמסתמא ראה את ה[[גרטל]].}} אמר: "כנראה שאחיך דוב מתחבא תחת המיטה שלך ושומע את התורה ודברי ה[[חסידות]] אשר אני אומר לך. צא בערל! צא!",{{הערה|כך כינה [[אדמו"ר הזקן]] את בנו.}} ולא המשיך עוד{{הערה| [[שמועות וסיפורים]] חלק ב'.  

 

בהוצאה חדשה - עמ' 57{{הערה|בהוצאה שנייה - עמוד 161.}}.}}.

כשגדלה הרבנית פריידא, מסרה לרשותה אמה, [[הרבנית סטערנא]], את כל בית התבשיל, והיא הייתה מבשלת{{הערה|[[שמועות וסיפורים]] חלק ב'. (בהוצאה שנייה:) עמוד 37.}}.

בהקשר לזה מסופר,{{הערה|[[שמועות וסיפורים]] חלק ב’. (בהוצאה שנייה:) עמוד 37.}} שפעם אחת הגיע אל [[אדמו"ר הזקן]] רבי [[שלמה מקרלין]], ולכבודו רצתה [[הרבנית סטערנא]] בעצמה לבשל. אך בתה הרבנית פריידא טענה, שמכיוון שהיא מבשלת תמיד, כי אימה מסרה לרשותה את בית התבשיל, על כן זכותה לבשל גם עתה.  

ובאו לפני [[אדמו"ר הזקן]] לדין תורה. ועשה להם פשרה, ש[[הרבנית סטערנא]] אמנם תבשל, אבל לא תטיל את המלח. ומכיוון ש"היאכל תפל בלי מלח וגו'", נמצא שגמר הבישול הוא על שם מי שמטיל את המלח. על כן, בתה הרבנית פריידא תטיל את המלח, ויחשב לה כאילו היא המבשלת{{הערה|'''המשך הסיפור שאינו נוגע לכאן:''' לבסוף [[הרבנית סטערנא]] בישלה, אך שכחה, והטילה מלח. ביתה, הרבנית פריידא, לא ידעה מזה, והטילה גם היא מלח, כמדובר. כשהגישו המאכל על השולחן, טעם מעט רבי [[שלמה מקרלין|שלמה]], וסילק ידו, כי המאכל היה מלוח מאוד. אך ה[[אדמו"ר הזקן]] אכל, למרות שהמאכל היה מלוח. כשראה [[אדמו"ר הזקן]] ש[[שלמה מקרלין|רבי שלמה]] אינו אוכל, עלה בדעתו שמסתמא חסר מלח, ולכן הוא אינו אוכל. לקח מעט מלח, והטיל לתוך מאכלו של [[שלמה מקרלין|רבי שלמה]], וכשראה אחר כך, שאף על פי כן אינו אוכל, שאל אותו: "מדוע אין כבודו אוכל"? השיב לו [[שלמה מקרלין|רבי שלמה]]: "המאכל מלוח ביותר, ואי אפשר לאוכלו". טעם [[אדמו"ר הזקן]] את התבשיל של [[שלמה מקרלין|רבי שלמה]], ואמר שאין הוא הרגיש כלום, כי כאשר הוא היה ב[[מעזריטש]], הוא למד אצל [[הרב המגיד]] שלא להרגיש את הטעם באוכל. ועל כן לא הרגיש מלוח, באוכלו את התבשיל{{הערה|[[שמועות וסיפורים]] חלק ב', (בהוצאה שנייה:) עמוד 37.}}.}}.

על הסתלקותה{{הערה|[[לשמע אוזן]] עמוד 29.}} סיפר [[רבי מנחם נחום (בן אדמו"ר האמצעי)]]:

נפטרה{{הערה|כחצי שנה לאחר פטירת אביה}} ב[[י"ז בסיון]] [[תקע"ג]]. ונטמנה כפי בקשתה סמוך ממש לציונו של אביה [[אדמו"ר הזקן]]{{הערה|'''סוף הסיפור של ר' נחום:''' החסידים, למרות בקשתה של הרבנית פריידא, היססו היכן לקבור אותה. ויחליטו, שיתנו לסוסים לנסוע, ובמקום אשר שם יעצרו הסוסים, יקבורה. הלא תבינו, - סיים ר' נחום את סיפורו - הסוסים המשיכו להאדיטש, ושם קברו אותה ליד אביה{{הערה|[[לשמע אוזן]] עמוד 29.}}.}}.