נפש אלוקית: הבדלים בין גרסאות בדף

[[קובץ:תניא ב.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דבריו היסודיים של [[אדמו"ר הזקן]] בספר התניא פרק ב' אודות הנפש האלוקית]]

שורש הנפש הזאת, היא "חלק א־לוה ממעל ממש"{{הערה|המקור לכך הוא ב[[ספר איוב]] (לא, ב). [[אדמו"ר הזקן]]] מוסיף על כך ב[[תניא - פרק ב']] את תיבת '''ממש''', שמורה על ב' הקצוות של חלק זה, שמצד אחד הוא אלוקות ממש, היינו עצם האלוקות שלמעלה, חלק מ[[עצמותו ומהותו]] יתברך, ויחד עם זה הוא מתלבש בגשמיות עד שהוא בבחינת 'ממשות' שאפשר לתפוס ולמשש אותו בגשמיות.}}. כלומר, שמקורה של נפש זו איננה עוד דרגה גבוהה, אלא היא מגיעה מהקב"ה בעצמו. [[אדמו"ר הזקן]] מבאר זאת בשלושה אופנים: '''א'''. כל הנבראים נבראו על פי דיבורו של הקב"ה, והאדם נברא באופן של נפיחה. והחילוק ביניהם הוא - דיבור הוא דבר חיצוני, ולכן גם ניתן לדבר רבות בלא להתעייף מזה, אבל בנפיחה האדם מוציא מפנימיות נפשו, ולכן הוא מתעייף במהרה. וכן גם הנפש באה מפנימיותו של הקב"ה. '''ב'''. כל הנבראים נבראו בדיבור, אבל בני ישראל "עלו במחשבה". והמחשבה היא יותר קשורה לפנימיות האדם מאשר הדיבור. '''ג'''. בני ישראל הם "בנים לה'", וכמו שהבן נמשך (לא מהמחשבה של האב, שהיא לא עצמו, אלא) מעצם מוחו של האב, דהיינו, שהאב מעביר לבנו חלק מעצמיותו '''ממש'''; וכך גם בני ישראל קיבלו בהם '''ממש''' חלק מהקב"ה ("חלק א־לוה"){{הערה|[[תניא - פרק ב']]. וראה בפירוש חסידות מבוארת.}}.

אולם כל זה רק בחלק ה[[יחידה]] וה[[חיה]] של הנשמה, אבל חלק ה[[נשמה]] שרשה מ[[ספירת הבינה]] של עולם האצילות, ומשם יש כאלו שנשארות במדרגה זו, והשאר משתלשלים ב[[עולם הבריאה]], אבל אין אף בישראל שנשמתו פחותה מ[[עולם הבריאה]] ומטה, (ומשם ואילך - ביצירה ועשיה - הם שורש ה[[רוח (חלק הנפש)|רוח]] וה[[נפש]]). על ירידה זו מובא משל{{הערה|תניא שם.}}, מתינוק הנולד - שעל ידי העיבור, ירדה טיפת הזרע של האב, אשר מקורה הוא בעצם מוחו, והשתנתה להיות כל אחד מחלקי הגוף הלבנים ([[גידים]] ו[[עצמות (איברי האדם)|עצמות]] וציפורניים). ומכיוון שהציפורניים גם כן הגיעו ממנה, נמצא שהיא בעצמה ירדה עד למקום הכי נמוך באדם, אולם למרות זאת, הם עדיין קשורים זה בזה בקשר אמיץ וחזק, שכן סדר ההשתלשלות הרוחני היא מציאות קיימת ומתחדשת בכל עת, ואין מציאות לשום חלק בסדר ההשתלשלות מבלי התחדשות תמידית של החלק הרוחני הקודם לו, ובכל עת ועת קיים ענין זה שקיום כל העולם כולם מתחדש על ידי ישראל, וממילא הנהגת כל העולם כולם היא על ידי הצדיקים שהם שורש הבריאה.

הכוחות הפנימיים, המתלבשים בתוך אברי הגוף השונים הם עשרה, אשר נחלקים לשתי קטגוריות: השכל והמידות{{הערה|בהבא לקמן ראה [[תניא - פרק ג']] ו[[תניא - פרק ד'|פרק ד']]. וב[[אגרת הקודש - ט"ו]].}}.

המידות שבאדם נחלקות לשבע, והם שבע תכונות של התייחסות האדם לסביבתו. עיקרן של המידות היא החסד, כיוון שעניין המידות הוא פעולה עם זולת, ועניינה של החסד הוא - נתינת מקום לזולת, ולכן גם בפעולה של [[שנאה]] יש מעורבות של חסד (כיוון שאם לא הייתה כאן מעורבות של חסד, הוא לא היה מתייחס אליו כלל, ולא הייתה מתפתחת [[שנאה]]).

שלושת המידות האלו, הן עיקרי המידות שנקראות גם מידות הנפש, וכתוצאה מהן באות גם המידות הבאות שנקראות גם מידות הגוף{{הערה|ביאור עשר ספירות לרב עזריאל בן מנחם חלק י׳, ב'.}}:

אופן הפעולה של הנפש האלוקית הוא: הנפש האלוקית ממלאת את שלושת חלקי השכל בתורה, וממלאת את הלב באהבה ויראה את ה'; ואז האהבה הגדולה שהיא "כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו", פורצת גם לחלל השמאלי שבלב ששם הוא משכן הנפש הבהמית, וכופה אותו, והופכו לאהוב גם כן את ה' באהבה גדולה זו. ואזי גם לבושי המחשבה והדיבור שלו יהיו רק בלימוד התורה, ולבוש המעשה יהיה רק בקיום המצוות המעשיות{{הערה|[[תניא - פרק ט']].}}.

ההתבוננות הזו - המביאה לאהבה זו, יכולה להיות בב' אופנים: האופן הראשון הוא, שהאדם מתבונן בעניינים מאוד גבוהים ונעלים, ועל ידי זה הנפש מתבטלת במציאות. והאופן השני הוא, שמתבונן בעניינים פשוטים - שהקב"ה מהווה את העולם כל הזמן, והוא נותן חיים וכו', וזה מעורר את הנפש הבהמית לאהוב גם כן את ה'.

*[[אגרת הקודש - ט"ו]]