אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''שאמיל''' הינו [[ניגון]] אותו לימד [[הרבי]] ב[[התוועדות]] ליל [[שמחת תורה]] אחרי [[הקפות]] וסעודת [[:קטגוריה:חגים וזמנים|יום טוב]] - לפנות בוקר בשנת [[תשי"ט]]. קודם שלימד הרבי את הניגון, הקדים ואמר שניגון זה שמע מפי [[חסידים]] בליווי [[סיפור]]: | '''שאמיל''' הינו [[ניגון]] אותו לימד [[הרבי]] ב[[התוועדות]] ליל [[שמחת תורה]] אחרי [[הקפות]] וסעודת [[:קטגוריה:חגים וזמנים|יום טוב]] - לפנות בוקר בשנת [[תשי"ט]]. קודם שלימד הרבי את הניגון, הקדים ואמר שניגון זה שמע מפי [[חסידים]] בליווי [[סיפור]]: | ||
"לפני מאה, מאה וחמשים שנה, חיו בהרי קווקז שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים | "לפני מאה, מאה וחמשים שנה, חיו בהרי קווקז שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים כציפורי דרור, מבלי שיחולו עליהם חוקי המלוכה, ואף לא הגבלות בני תרבות. | ||
כשהצאר החל להרחיב את מלכותו, רצה לכבוש גם הרי קווקז אלה. אך למרות שהיו לו חיילים רבים ומצוידים בנשק טוב יותר, ואנשי השבטים היו מעטים, לא יכול היה לכבוש אותם, עקב היותם על הרים גבוהים. | כשהצאר החל להרחיב את מלכותו, רצה לכבוש גם הרי קווקז אלה. אך למרות שהיו לו חיילים רבים ומצוידים בנשק טוב יותר, ואנשי השבטים היו מעטים, לא יכול היה לכבוש אותם, עקב היותם על הרים גבוהים. | ||
בסופו של דבר, פעלו הרוסים בערמה. הם אמרו לאנשי השבטים | בסופו של דבר, פעלו הרוסים בערמה. הם אמרו לאנשי השבטים שברצונם לעשות עמם שלום ואף יעניקו להם הטבות שונות. לאחר שאנשי השבטים התפרקו מנשקם, תפשו הרוסים את מנהיגם - שנקרא בשם '''שאמיל''' - והגלוהו לארץ גזירה. | ||
בהיותו בארץ גלותו, היה נזכר מדי פעם בפעם בהרים הגבוהים שם היה חפשי מכבלי הממשלה, כשלא היו לו ההגבלות של בית הסוהר ואף לא ההגבלות של עיר מקום מושב וההגבלות והכבלים של | בהיותו בארץ גלותו, היה נזכר מדי פעם בפעם בהרים הגבוהים שם היה חפשי מכבלי הממשלה, כשלא היו לו ההגבלות של בית הסוהר ואף לא ההגבלות של עיר מקום מושב וההגבלות והכבלים של התרבות, ועתה הוא משועבד וכו' ונתעורר ב[[תשוקה]] עזה להרים הגבוהים, שם היה חפשי כנשר בשמים ושר ניגון זה שתחילתו [[געגועים]] וסופו [[תקוה]] שסוף סוף ישוב למקומו. | ||
כש[[יהודים]] שמעו ניגון זה, התאימו אותו לאותיות שלהם | כש[[יהודים]] שמעו ניגון זה, התאימו אותו לאותיות שלהם ופרשוהו על ירידת ה[[נשמה]] למטה ב[[גוף]]. הנשמה הייתה חצובה מתחת [[כיסא הכבוד]], וחציבה זו עצמה יש בה משום ירידה לגבי הנשמה, שכן בעצם היא במעלה גבוהה מזה, היא קשורה בקב"ה עצמו, ובמילא היא משוחררת מכל מיני כבלים, היא מאוחדת עם [[אלוקות]] ככתוב חי ה' אשר עמדתי לפניו, לא היה עליו שום מושל ושולט ומקור חוצבה על ההרים הגבוהים, הרים אלו האבות, [[חג"ת]] ד[[אצילות]], ולמעלה מאצילות, עד לחג"ת ש[[לפני הצמצום]], ופיתו אותה, הוציאוה משם והורידוה למטה בגוף ו[[נפש הבהמית]], שהיא ירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כשהנשמה [[התבוננות|מתבוננת]] במקור חוצבה, היא מתעוררת בצימאון גדול, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. | ||
הן אמת, כוונת הירידה של הנשמה היא בשביל העליה הבאה על ידי עבודתה למטה, אבל, הרי זו ירידה גדולה, שיודע אדם | הן אמת, כוונת הירידה של הנשמה היא בשביל העליה הבאה על ידי עבודתה למטה, אבל, הרי זו ירידה גדולה, שיודע אדם בעצמו איך שחטא ופגם ועבר את הדרך. וגם כשהוא מקיים [[תורה]] ו[[מצוות]], הרי זה בדרך מצוות אנשים מלומדה ואף אם לא, הרי חסר ה[[שמחה]], טוב ה[[לב]]ב, ריבוי שמחה וכו' וכו'. בכל אופן הרי הוא מוגבל ואין באפשרותו לפרוש כנפיו כדרך הנשר בשמיים, כי הוא מוגבל בהגבלות הגוף. | ||
וכשהוא מתבונן בכך, הוא מתעורר בגעגועים להרים הגבוהים, | וכשהוא מתבונן בכך, הוא מתעורר בגעגועים להרים הגבוהים, שורש הנשמה, בעומדה בבחינת הרים אלו האבות, שמהם זה בא ב[[ירושה]] בכל אחד מ[[ישראל]], בחינת הרים חג"ת דאצילות ואף למעלה מאצילות, עד להרים הגבוהים שלפני הצימצום. זהו תחילתו של הניגון - הצימאון והגעגועים. | ||
התנועה האחרונה שבניגון מביעה את | התנועה האחרונה שבניגון מביעה את התקווה שהוא בטוח שלא יידח ממנו נידח וסוף סוף יתעורר מהבירא עמיקתא ויגיע למחוז חפצו, למעלה מדרגתו הקודמת, שהרי זהו תכלית הירידה שהיא צורך העליה, הוא יגיע ויתאחד עם העצמות עצמה - לאשתאבא בגופא דמלכא. | ||
ניגון זה הוא ניגון ש"ב ב[[ספר הניגונים]]. | ניגון זה הוא ניגון ש"ב ב[[ספר הניגונים]]. | ||