הגבלה עצמית: הבדלים בין גרסאות בדף

המושג "הגבלה עצמית" הינו שהקב”ה הגביל את עצמו כביכול, שדוקא בצורה מסויימת נוכל לתפוס בו ולא בצורה אחרת. באור האלקי אין שום הגבלה. ההגבלה היחידה היא, שהמשכת האור תלויה בעשיה שלנו, והעשיה שלנו נקבעה ע”י הקב”ה באיזה אופן הדבר יעשה.

ב[[מאמר]] של [[אדמו"ר הרש"ב]] המתחיל “אלה תולדות נח” שאמר בשנת [[תרס"ו]] מתעכב לבאר מהי מהותה של המדידה וההגבלה שהגביל הקב”ה את עצמו במצוות שציוונו לקיים. כ”ק אדמו”ר הרש”ב שולל תחילה היבטים מסויימים ולאחר מכן מסביר מהי ההגדרה הנכונה, וכך הוא כותב (בע’ נד שם):  

“אנחנו מוכרחים בעשיית המצוה באופן כך וכך דוקא, והיינו, רק מפני שכך עלה ברצונו יתברך. וממילא אנו מוכרחים לעשות כך דוקא ולא באופן אחר ח”ו. ואם הי’ הרצון לחטוב עצים, היינו מוכרחים לחטוב עצים וכהאי גוונא. אבל אל המדידה בהרצון דמצות - מה שמדוד שיהי’ כך וכך דוקא, אין שום טעם וסיבה כלל, וממילא אין כאן שום מדידה והגבלה בעצם האור, רק המדידה הוא דהמשכת האור יהי’ ע”י עשיות אלו דוקא. אבל מה שנמשך בזה הוא בחינת אור העצמי כמו שהוא בלי מדה וגבול”.  

לאחר מכן מדגים את ההשלכה מכך במצות תפילין:  

“מה שע”י התפילין נמשכים ד’ מוחין, אין זה בחי’ המוחין דסדר השתלשלות, אלא שנמשכים מוחין חדשים ממש. והיינו, דבהמוחין דחב”ד מאיר בחי’ פנימיות ועצמות אור אין סוף ממש”.

 

אם נסכם זאת במילים פשוטות: הקב”ה בעצמו נמצא במעשה המצוות שלנו. ודווקא ע”י ההקפדה על פרטי קיום המצוה (תפילין עם רצועות שחורות ולא לבנות וכדומה) אנו מתקשרים אליו. ולאידך, אי-הקפדה על אופן קיום המצוה (הנחת תפילין עם רצועות לבנות; הנחתן על המצח; הוספת פרשיה נוספת בתפילין) - לא תפעל כלום. כלומר: זה לא יחשב כאילו קיימנו חצי מצוה, וממילא התקשרות חלקית להקב”ה, אלא אין במעשה זה ולא כלום (ואדרבה, באופנים מסויימים אף עבירה ואכ”מ).