דְּאוֹרָיְתָא (או: מִדְּאוֹרָיְתָא; בעברית: "של התורה") הוא שמן של הוראות הלכתיות ביהדות, שמקורן מן התורה.

ההלכות מדאורייתא הן אלו שנחשבות לחלק ממערכת החוקים שניתנו על ידי ה' למשה, לעומת ההלכות מדרבנן שנחשבות לחוקים שחז"ל תיקנו והוסיפו על גבי מערכת ההלכות דאורייתא ("תקנות חכמים").

להבחנה בין הלכות בעלות תוקף מדאורייתא לעומת הלכות בעלות תוקף מדרבנן משמעויות מעשיות בפסיקת ההלכה, כגון במקרה של ספק אם צא ידי חובת המצווה.

הגדרת מושגים עריכה

דין דאורייתא כולל את כל הדינים שנמסרו למשה רבנו בהר סיני. כלומר הן דינים הכתובים בתורה (במפורש או שנלמדים מפסוק) והן דינים שהם "הלכה למשה מסיני", כלומר דינים שאין להן מקור בתורה שבכתב והם בבחינת תורה שבעל פה. "דאורייתא" הוא מונח בארמית שמשמעתו "של התורה", כינויים נוספים הם "דבר תורה" או "דברי תורה".

בנוסף, המונח מצווה משמש בדרך כלל דווקא להוראות דאורייתא, בניגוד להוראות דרבנן (מתייחסים בשיח ההלכתי ל"תרי"ג מצוות" שהן מן התורה לעומת "ז' מצוות דרבנן" ושאר תקנות וגזירות חכמים). בשיח ההלכתי מקובל להתייחס ל"דין/איסור/חיוב דאורייתא" לעומת "דין/איסור/חיוב דרבנן".

דרבנן עריכה

  ערך מורחב – דרבנן

דרבנן הוא כינוי לתקנות גזירות ומצוות שתקנו חז"ל במשך הדורות, ואין להם מקור בתורה, (אמנם ישנם מקומות שחז"ל מצאו רמז לתקנה או למצווה בתורה, לימוד זה נקרא אסמכתא). חיוב דרבנן קל יותר מחיוב דאורייתא, וכן בספק בדין דרבנן אפשר להקל.

דינים דרבנן נקראים גם "תקנת חכמים" או "גזירת חכמים" (גם בקיצור: "תקנה" או "גזירה" בסתם).

דברי קבלה עריכה

  ערך מורחב – דברי קבלה

בין דין דאורייתא לדין דרבנן יש גדר אמצעי שנקרא דברי קבלה. כלומר מצוות או חיובים שנאמרו על ידי הנביאים, או שנלמדות (בדרכי הלימוד של התורה שבעל פה) מן הכתוב בספרי הנביאים והכתובים. דברי קבלה אינם כתוקף של דיני התורה, אך הם יותר חמורים מדינים דרבנן. יש בהם גם צד קל יותר משאר דיני דרבנן, אלא נידונים כדיני דאורייתא, שכן במקרים מסוימים החמירו חכמים בדבריהם יותר מדיני התורה, ובדברי קבלה לא החמירו כבדיני תורה[1].

דוגמה למצווה מדברי קבלה היא פורים שנתקנה על ידי הנביאים.

הגדרת הדאוריתא עריכה

  ערך מורחב – תרי"ג מצוות

הבסיס להוראות וחיובים דאורייתא הן תרי"ג המצוות, כלומר, מערכת החוק המקראי הכתובה בתורה שבכתב. בנוסף לכך, ישנם עוד חיובים ומצוות שאינם כתובים במפורש בתורה, אך דינם הוא כדין דאורייתא:

חומר דין דאוריתא עריכה

ספיקות עריכה

כשישנו ספק בדין דאורייתא, כגון שמסופק אם יצא ידי חובה או לא, במקרה וחיוב המצווה הוא מדאורייתא, חייב לנהוג לחומרא (להחמיר), ולקיים את המצווה, עד שידע בוודאות שיצא ידי חובה. בראשונים נחלקו אם חיוב זה עצמו, הוא דין דאוריתא, או מדרבנן.

בניגוד לכך, כשישנו ספק במצוות ודינים שחיובים מדרבנן, ההלכה היא שניתן להקל בכך, מדין ספק דרבנן לקולא (להקל).

בחסידות עריכה

בחסידות מוסבר כי מצוות דאורייתא פועלות חיבור ישיר עם רצון ה' העליון – רצונו העצמי שאין למעלה ממנו, מאחר והן באות ישירות מהתורה שניתנה מפי הגבורה. לעומת זאת, מצוות דרבנן נובעות מהשגת חכמים, אך גם להן יש שורש נעלה – הן פועלות בירור מלמטה, ועובדות עם מציאות העולם, מה שמעניק להן מעלה ייחודית[2].

אדמו"ר הזקן מבאר שדאורייתא היא המשכה של אור עליון מעולם האצילות, רצון ה' הפשוט, בעוד דרבנן היא בירור התחתון, הנוגע דווקא לעבודה מתוך הסתר. וכך נמשכת אור אין סוף ברוך הוא במצוות דאורייתא מבחינת סובב כל עלמין, ולא בדרך הדרגתית של השתלשלות[3].

הרבי מוסיף ומבאר, כי ההבחנה בין דאורייתא לדרבנן אינה רק הלכתית אלא גם פנימית: דאורייתא – רצון עצמי שמלמעלה למטה; דרבנן – עבודה של יהודי מלמטה למעלה[4].

ראו גם עריכה

הערות שוליים

  1. ראש השנה יט, א.
  2. תורה אור – מגילת אסתר, ד"ה "ואתה תצוה".
  3. עיין מאמר "יביאו לבוש מלכות", אדמו"ר הזקן, מאמרי דרושי פורים. המאמר נדפס בתוך "לקוטי תורה" – מגילת אסתר (דרוש יביאו לבוש מלכות), וכן במהדורת "מאמרי אדמו"ר הזקן – ענייני פורים", קה"ת. שם מבואר בהרחבה כי במעשה המצוות הגשמיות נמשך אור אין סוף הסובב כל עלמין, שהוא למעלה מהשתלשלות, כי עצמותו ית' למעלה ממדרגת חכמה ("דאורייתא מחכמה נפקת"), ולכן דוקא במעשה הפשוט נעשית המשכת "לבוש מלכות אשר לבש בו המלך" – גילוי כתר מלכות אין סוף.
  4. לקוטי שיחות חלק ל"ד, שיחה לפרשת ואתחנן.
הערך במבוסס על הערך בויקיפדיה, קרדיט,
רשימת התורמים