אנינות
אנינות (או אוֹנָנות) היא הגדרה הלכתית למצב בו מצוי קרובו של הנפטר במשך הזמן שבין יציאת הנשמה ועד הקבורה. אונן הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.
מן התורה דיני אונן כוללים רק את איסור אכילת קדשים (קדשי קדשים וקדשים קלים), מעשר שני וביכורים, אולם מדרבנן פטרוהו מכל מצות עשה, בין דאורייתא ובין דרבנן, ויש אומרים בשולחן ערוך שגם אם האונן רוצה לקיים את מצוות העשה שלא בתורת חיוב, אינו רשאי.
במקורותעריכה
עניין האנינות מופיע בתורה באמירת נוסח וידוי מעשרות: "לא אכלתי באוני ממנו"[1]. המילה און קשורה בתורה למוות ואבלות, כדברי רחל אמנו בעת לידת בנימין "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני"[2]. במשנה מוזכר המושג בשם זה במסכת סנהדרין (מו:) לגבי קרובי הרוגי בית דין "ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב".
מקור נוסף בתורה הוא אמירת אהרן הכהן למשה רבינו ביום מיתת נדב ואביהוא[3] "ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה', וישמע משה וייטב בעיניו", בה מובא שאין לאונן לאכול קדשים.
דינים ומנהגיםעריכה
משעת יציאת הנשמה וכל עוד לא קברו את הנפטר, חלים על האבל דיני אוננות[4], ואסור בדברים דלהלן[5]: רחיצה, סיכה, תספורת, גזיזת הציפורניים, מלאכה, סחורה, כיבוס, ישיבה על כסא, תשמיש המיטה, שאילת שלום וכל דבר שמחה.
כמו כן אסור לברך ברכות השחר, ברכות הנהנין וכדומה (ובכלל זה ברכת המזון, וגם אינו עונה אמן אחר ברכה ששומע), ובדברי תורה (יש המתירים לומר תהלים כששומרים על הנפטר). האונן אסור באכילת בשר ובשתיית יין, אינו מצטרף לזימון[6] ואין יוצא מביתו אלא רק לצרכי הנפטר.
בשבת וביום טוב[7] לא חלים על האבל דיני אוננות. ולכן, לאחר כניסת השבת (או היום טוב) יתפלל תפילת מנחה, ולפני יציאת השבת (או היום טוב) יתפלל תפילת ערבית.
אם האבל נמצא במקום מרוחק מקבורת הנפטר, ואין האבל נוסע או טס למקום הקבורה - מתחיל האבל מיד בדיני אבלות, ולא חלים עליו דיני אוננות[8], גם אם הקבורה מתעכבת ביום או יומיים.
אם הנפטר הוא ילד או ילדה שלא הגיעו לגיל מצוות, לא חלים על האבלים דיני אוננות[9].
לקריאה נוספתעריכה
- אנציקלופדיה תלמודית, ערך "אנינות", כרך ב' עמ' סה
קישורים חיצונייםעריכה
- ראשי-דברים, ז-ט תשרי תשכ"ה, בימי ה"שבעה" להסתלקות הרבנית חנה
- תגית: אונן באתר סמס לרב, מכון הלכה חב"ד
הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.