אביב

האָבִיב הוא הכינוי המקובל לתקופת המעבר מהחורף לקיץ, החל בלוח העברי בסביבות חודש ניסן, זמן שינוי האקלים מחורפי לקייצי בארץ ישראל ובמדינות המצויות בסמיכות לקו הרוחב שלה. האביב מאופיין בהתחממות מתונה של מזג האוויר ובפריחתם של מיני צמחים רבים. משום כך הוא מסמל פריחה והתחדשות.

הביטוי בהיסטוריהעריכה

בשונה מהשימוש המקובל בימינו למילה אביב לציון עונת המעבר מחורף לקיץ, בתורה שבכתב משתמשים לציון העונה בביטוי 'קציר'^[1], ובלשון חז"ל קרויה 'תקופת ניסן'^[2], ואילו התיבה 'אביב' מתארת את התבואה בשלב שלפני גמר הבשלתה.

כאשר התורה מצווה "שמור את חודש האביב"^[3] פירוש הדבר הוא שאנו מצווים לשמור על כך שלמרות ההפרש הקבוע של 11 ימים בין שנת החמה ללוח העברי, חודש ניסן יהיה חודש האביב, ולחוג את חג הפסח בזמן שבו החיטה במצב אביב, טרם גמר ההבשלה, כשצבעה ירוק וגרעיניה רכים.

"חודש האביב" מוזכר בארבעה מקומות בתורה^[4], והפרשנים חלוקים בנוגע לביאור המשמעות המדוייקת של הביטוי: לפי רש"י המשמעות היא 'שהתבואה מתמלאת בו באביה. והאביב הוא לשון אב, "בכור וראשון לבשל פירות"^[5] ולעומתו הרשב"ם מפרש מלשון ביכור וראשית כמו "עודנו באִבּוֹ לא יקטף" ו"באִבֵּי הנחל".

הציווי בתורה 'שמור את חודש האביב', הוא אחת הסיבות העיקריות לעיבור השנה והוספת חודש אדר שני בלוח העברי בכל כשלוש שנים, כדי להתאים את הלוח עם שנת החמה ולשמור על כך שחודש ניסן יחול בתקופת האביב.^[6].

השימוש של 'אביב' במשמעות המקובלת בימינו, החלה להיות נפוצה בלשון חכמי ספרד בימי הביניים.

בשל המשמעות הסמלית של הפריחה והתחדשות הטבע החלה בחודשי האביב, הושאלה המילה לביטויים שונים המציינים התחדשות ונעורים באדם, כמו בביטויים "אביב נעוריו" או "אביב ימיו", וכן לציון מאורעות היסטוריים הקשורים עם התחדשות דוגמת "אביב העמים", "האביב הערבי", ועוד.

בתורת החסידותעריכה

בפנימיות התורה מוסבר שחודש ניסן הוא בחינת אתערותא דלעילא, ולכן הוא מכונה בשם 'חודש האביב', שהאותיות בסדר ההשפעה מלמעלה למטה, לעומת חודש תשרי שענינו הוא אתערותא דלתתא, שסדר האותיות הוא מלמטה למעלה, תשרי (בסדר תשר"ק).

רמז נוסף בביטוי 'חודש האביב', הוא בכך שחודש ניסן על פי תורה הוא ראשון לחודשי השנה וממנו נמשכת ההשפעה בכולם, והוא בדוגמת ה'אבא' של כל י"ב החודשים, כרמוז בשם אביב - אב לי"ב החודשים^[7].

אף שחודש ניסן כולו נקרא בשם 'חודש האביב', בפרטיות הכוונה היא בעיקר לט"ו בניסן, והרמז לכך הוא ש'אביב' בגימטריא ט"ו, ובלשון התורה עיקר ה'אביב' הוא בנוגע לשעורה, שעבודת השעורים היא בט"ו בניסן שבו היו מקריבים את קרבן העומר שבא משעורים ומתחילים את בירור הנפש הבהמית בספירת העומר, וכידוע הרמז בכך ששעורים הם מאכל בהמה^[8].

בעבודת האדםעריכה

בשיחה מיוחדת לנערים צעירים, מקורביו של ר' דובער בוימגארטן ביאר הרבי שכפי שיש את תקופת האביב בתבואה, שהיא פורחת ומלבלבלת בשיא כוחה ויופיה, כך גם באדם יש את תקופת ה'אביב', שהם השנים מגיל עשרים ואילך, שאז האדם מתחיל להוציא ולהביא לידי שימוש את כל הכוחות שקיבל ושהשקיעו בו מאז שנולד, ומעצב את חייו לאורך ימים ושנים טובות, ולכן דווקא בתקופה זו דרושה תוספת כח בלימוד התורה שממנה האדם יכול לקבל תוספת כח בעבודתו מבלי לחשוש מהשינויים העתידים לעבור עליו^[9].

הערות שוליים

↑ כאשר בתורה החלוקה היא לשש עונות במקום לארבע, מפורט בלשון הפסוק וברש"י על בראשית ח, כב: עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ... לֹא יִשְׁבֹּתוּ – שֵׁשׁ עִתִּים הַלָּלוּ, שְׁנֵי חֳדָשִׁים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: חֲצִי תִשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט קוֹר וְכוּ' (בבא מציעא ק"ו ע"ב).‏קוֹר – קָשֶׁה מֵחֹרֶף. וָחֹרֶף – עֵת זֶרַע שְׂעוֹרִים וְקִטְנִית הַחֲרִיפִין לְהִתְבַּשֵּׁל מַהֵר, וְהוּא חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן. קָצִיר – חֲצִי נִיסָן וְאִיָּר וַחֲצִי סִיוָן. קַיִץ – חֲצִי סִיוָן תָּמוּז וַחֲצִי אָב. הוּא זְמַן לְקִיטַת תְּאֵנִים וּזְמַן שֶׁמְּיַבְּשִׁים אוֹתָן בַּשָּׂדוֹת, וּשְׁמוֹ קַיִץ כְּמוֹ: "וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים" חוֹם – הוּא סוֹף יְמוֹת הַחַמָּה, חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי, שֶׁהָעוֹלָם חַם בְּיוֹתֵר. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (דף כ"ט ע"א): שִׁלְהֵי קַיְיטָא קָשֵׁי מִקַּיְיטָא".
↑ בחז"ל החלוקה היא לארבע 'תקופות' הנקראות על שם החודש בו מתחילה התקופה: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז.
↑ ראו לקוטי שיחות חלק ל"ו שיחה ב' לפרשת משפטים, שמבאר לשיטת רש"י על דרך הפשט את משמעות הביטוי 'חודש האביב', והסיבה שרש"י נדרש לבאר את הביטוי דווקא בפעם השניה שהוא מוזכר בתורה.
↑ שמות יג, ד. כג, טו. לד, יח. דברים טז, א.
↑ שמות כג, טו.
↑ סנהדרין יא, ב: "על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה".
↑ אור התורה בא רסא.
↑ ספר הליקוטים דא"ח צמח צדק אות א' עמוד סד.
↑ שיחת ג' אייר תשי"ד.

[1] כאשר בתורה החלוקה היא לשש עונות במקום לארבע, מפורט בלשון הפסוק וברש"י על בראשית ח, כב: עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ... לֹא יִשְׁבֹּתוּ – שֵׁשׁ עִתִּים הַלָּלוּ, שְׁנֵי חֳדָשִׁים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: חֲצִי תִשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט קוֹר וְכוּ' (בבא מציעא ק"ו ע"ב).‏קוֹר – קָשֶׁה מֵחֹרֶף. וָחֹרֶף – עֵת זֶרַע שְׂעוֹרִים וְקִטְנִית הַחֲרִיפִין לְהִתְבַּשֵּׁל מַהֵר, וְהוּא חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן. קָצִיר – חֲצִי נִיסָן וְאִיָּר וַחֲצִי סִיוָן. קַיִץ – חֲצִי סִיוָן תָּמוּז וַחֲצִי אָב. הוּא זְמַן לְקִיטַת תְּאֵנִים וּזְמַן שֶׁמְּיַבְּשִׁים אוֹתָן בַּשָּׂדוֹת, וּשְׁמוֹ קַיִץ כְּמוֹ: "וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים" חוֹם – הוּא סוֹף יְמוֹת הַחַמָּה, חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי, שֶׁהָעוֹלָם חַם בְּיוֹתֵר. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (דף כ"ט ע"א): שִׁלְהֵי קַיְיטָא קָשֵׁי מִקַּיְיטָא".

[2] בחז"ל החלוקה היא לארבע 'תקופות' הנקראות על שם החודש בו מתחילה התקופה: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז.

[3] ראו לקוטי שיחות חלק ל"ו שיחה ב' לפרשת משפטים, שמבאר לשיטת רש"י על דרך הפשט את משמעות הביטוי 'חודש האביב', והסיבה שרש"י נדרש לבאר את הביטוי דווקא בפעם השניה שהוא מוזכר בתורה.

[4] שמות יג, ד. כג, טו. לד, יח. דברים טז, א.

[5] שמות כג, טו.

[6] סנהדרין יא, ב: "על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה".

[7] אור התורה בא רסא.

[8] ספר הליקוטים דא"ח צמח צדק אות א' עמוד סד.

[9] שיחת ג' אייר תשי"ד.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]