כסיל העליון

כסיל העליון היא הרגשת הישות והחשיבות העצמית שמרגיש אדם שלמד חכמות חיצוניות[1], שהוא נעלה מאחרים ש(לדעתו) אינם יודעים. אמנם מדרגה זו אינה אסורה מצד עצמה, אך מביאה את האדם לנפילה גדולה. על דרגה זו נאמר "לא יחפוץ כסיל בתבונה"[2], והיא בחינת קליפת נוגה.

בספירותעריכה

כסיל העליון הוא כינוי לקליפת נוגה של העולמות בריאה יצירה עשיה, והוא מה ש"נפל" בשבירת הכלים מחכמה של דתוהו.

טעם הנפילה הוא כי עולם התוהו נאצל בבחינת מציאות של "יש" ו"דבר" (להבדיל[3] מעולם התיקון שנאצל בבחינת ביטול והתכללות), ולכן אפילו[4] בחינת חכמה דתוהו - כשירדה לעולמות הרי זה בבחינת 'השפלה' (שנפלה בקליפת נוגה)[5].

בחינה זו קשורה עם הסתלקות והתעלמות ספירת הבינה הקרויה "יובל" ו"עלמא דחירו", מכיון שכאשר מאירה הבינה לא שייכת יניקת החיצונים. רק כאשר נעלמת הבינה ונשארות רק המידות, אפשר שיסתעף מהם ענינים שליליים (מידות לא טובות); ולכך רומז הפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה (בינה), כי אם בהתגלות לבו (מידות)" (היינו, שבעל ישות חושש לכבודו יותר מאשר לאמת, ומזה מסתעפות מדותיו הלא טובות)[6].

בעבודת השםעריכה

אדם שנעשה "מרכבה לכסיל העליון", מרגיש עצמו לחשוב מהאחרים והוא "חכם בעיניו". והנה (אף כשזה נכון), בסופו של דבר "מתפשטת" הרגשת החשיבות לא רק לחכמתו אלא גם לשאר ענייניו וצרכיו, ועד שצרכיו האישיים חשובים לו יותר מכל דבר אחר, ומזה מסתעף שיכול לזלזל בכל דבר, ואפילו בקב"ה, ועד שבסופו של דבר יכול הדבר לגרור אפילו שידבר באמצע התפילה.

אדמו"ר הזקן ממשיל זאת לאדם פשוט שיש לו הזדמנות להיפגש עם המלך, ובמקום לנצל את ההזדמנות הנדירה הוא מתעסק בצרכי עצמו, ובכך הוא למעשה מראה שהמפגש עם המלך לא חשוב לו, ויותר חשוב לו להתעסק עם הצרכים האישיים שלו[7].

הערות שוליים

  1. תניא סוף פרק ח', מאמרי אדמו"ר הזקן על מאמרי רז"ל (ש"ס זוהר ותפילה) עמ' רטז.
  2. משלי יח, ב.
  3. כידוע, שהן תוהו והן כתר נאצלו מעקודים, אלא שתוהו נאצל באופן של מציאות וכתר (תיקון) באופן של ביטול. וראה ביאור הדברים באריכות ובלשון בהירה בפניני תניא בנספח שבסוף חלק ג'.
  4. 'אפילו' - כי השבירה הייתה רק במידות דתוהו ולא במוחין. אך למרות זאת מאחר שגם החכמה דתוהו היא בחינת ישות גם היא ירדה בבחינת השפלה.
  5. על פי ספר המאמרים תקס"ו עמוד קע"ה, ביאור תניא לר' יעקב מקדיאן, עמ' סד
  6. לקוטי תורה מסעי צ, א.
  7. תניא, אגרת הקודש - סימן כ"ד.