רבי אריה לייב פרידמן
[[קובץ:|250px]]
מחבר הספר 'צדקת צדיק'
ר' לייב צדיק
לידה שנת תרס"ג לערך
בעיר רציצא, רוסיה
פטירה ג' בתשרי תשנ"ג
ארץ ישראל
מקום פעילות גוש דן, ארץ ישראל
תפקידים נוספים עורך השבועון "הד המוסר"
רבותיו הרב יצחק אורלנסקי ור' יעקב יוסף קנייבסקי
חיבוריו צדקת הצדיק, ויבך יוסף, שאול בחיר ה'

רבי אריה לייב פרידמן היה עובד ה' והקים רשת 'בתי מוסר' בארץ ישראל. חיבר את הספר "צדקת הצדיק" והיה בידידות עם הרבי. נולד בערך בשנת תרס"ג ונפטר ביום ג' בתשרי תשנ"ג.

עד מתי יהיה זה לנו למוקש? תמחוק את כתבת השקר נגד ברסלב שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

הקשר עם חב"ד

 
מכבתו של הרבי אל הרב פרידמן בנושא לימוד פנימיות התורה. ז' אדר א' תשכ"ב

בשנת תרפ"ח, אחרי שאדמו"ר הריי"צ יצא מרוסיה לוורשא, רצה הרב פרידמן להיפגש עימו. הוא נסע במיוחד ובדרכים מסוכונת לוורשא ומפאת חולשתו של אדמו"ר הריי"צ, לא התקיימה הפגישה. באותה תקופה שהה הרבי בוורשא והם שוחחו בדברי תורה. לימים אמר הרב פרידמן, שכל טרחתו הגדולה להגיע לוורשה היתה שווה רק בשל פגישה זו.

מראשית דרכו של הרבי כנשיא חסידות חב"ד, בשנת תשי"א, התעניין הרב פרידמן בתורתו של הרבי והיה מקדיש זמן רב ללימוד ועיות בשיחותיו ומאמריו של הרבי. כשהיה שידור חי מהתועדות של הרבי, היה משתדל להגיע לשיכון חב"ד בירושלים כדי להאזין. היה מרבה להתפלל בבית כנסת חב"ד ובעיקר היה מגיע לשמוע את מאמר הדא"ח בסעודה שלישית של שבת. הוא היה משתתף באירועים תורניים של חב"ד, גם בסוף ימיו כשהדבר היה כרוך קשה מאוד עבורו.

הרב פרידמן הרבה להתכתב עם הרבי. באגרת מיום ט"ז באלול תש"י כותב לו הרבי באריכות בנושא צורת כתיבת האות צדי"ק על פי האריז"ל ואיך שזה נכון בנגלה ובקבלה. הרבי מפקפק האם אכן דעתו של הגר"א היא כפי שמצטטים אותו, בפרט שזה היפך כתבים מפורשים מהאריז"ל[1]. בספרו "צדקת הצדיק" מביא המחבר את מה שכתב לו הרבי וכותב על זה שזוהי "הוכחה שאין עליה תשובה". באותו מכתב מודה לו הרבי על החלטתו לפתוח ספריה להשאלת ספרי חסידות והרבי מודיע לו שהוא מוכן לשלוח לו את כל ספרי קה"ת[2]. בשנת תשי"ד כתב הרב פרידמן אל הרבי מכתב בקשה עם ר' חיים חייקל מילצקי, ראש ישיבת "חיי עולם" בירושלים, שבעקבות קללה של צדיק נסתר היה חולה ברגליו והרופאים רצו לכרות לו את הרגל. הרבי ענה לו שיאמר לרב מילצקי שיתחיל ללמוד חת"ת. הרב מילצקי אכן התחיל ללמוד חת"ת ותוך זמן קצר התרפא מהמחלה ונחסכה כריתת הרגל[3].

הרב פרידמן היה שולח הרבה 'פ"נים' אל הרבי, מבקשות של יהודים. חתנו, ר' אפרים פסח ריבר, כשהיה עובר אצל הרבי לקבל לעקח, היה הרבי מוסר לו חתיכה נוספת עבור חותנו ואומר לו "עבור ר' לייב צדיק[4]. כמה מצאצאיו שנמנים על חסידי חב"ד מספרים כיצד היה סבם מתרגש עד דמעות, כאשר היה מזכיר את הרבי.

במוצאי צום גדליה שנת תשנ"ג, לפני פטירתו, ביקש מנכדיו שישירו את ניגון שאמיל של הרבי וביאר את המשמעות הפנימית של הניגון שמורה על ירידת הנשמה לגוף בתקווה שירידה זו תעלה אותה למדרגה גבוהה יותר, בסיום תפקידה בעולם הזה.

חיבוריו

  • צדקת הצדיק.
  • ויבך יוסף.
  • שאול בחיר ה'.

לקריאה נוספת

קישורים חיצונים

הערות שוליים

  1. אגרות קודש חלק ג' עמ' תל"ז (אגרת תשלא): ". . מה דעת הגר"א בזה, ומעתיק במכתבו מה שכתוב בספר תוספת מעשה רב שהגר"א פסל "הצדין כפופין עקומין מאחוריהם" ואמר שטעות נפלה בכתבי – האר"י-ז"ל.
    "והנה הספר הנ"ל אין אצלי. אבל איפה רמוזה בלשון זה יו"ד הפוכה? אבל בספר כתוב לחיים להסופר ר' אברהם חיים ממינסק (ווילנא תרי"ח) כותב, ששמע מהרב ר' אלעזר משה ממאנאסטירשיצינע בשם הגר"א דהגירסא בזהר חלק א' (ב,ב) היא לאסתרא ולא לאחורי. ומסיים המחבר דאנו קיימא לן כדעת הבית שמואל והבית יוסף והגר"א ז"ל להלכה למעשה.
    "כמובן יסוד קלוש הוא ביותר לקבוע על-פי זה דעת הגר"א שהיא היפך כתבי האריז"ל, ובפרט שגם התקון בזהר אינו עולה יפה כלל, כי ממשיך בזהר שם: ולא אתהדרו אנפין באנפין כו' זמין לנסרא לך ולמעבד לך אנפין באנפין, עד-כאן-לשונו. שמכל זה מוכח שמקודם הוא היפך דאנפין דהיינו אחור, ולא לאסתחרא.
  2. מכתבים נוספים מהרבי אליו; מי"א בתמוז תשי"א (אגרת א'צג), הרבי מציע שילד יתחיל ללבוש טלית קטן. על הודעתו שנוסע הוא לראות ספר תורה עתיק, מבקש הרבי שיצלם הדף של "פצוע דכא", לראות אם הוא בא' או בה'. אגרות משנת תשי"ח (אגרת ה'תתנג/ה), בעניין השם שיש להזכיר בתפילה על חולה שהוסיפו לו שם. אגרת מיום ז' באדר א' תשכ"ב על שאלתו האם אפשר לצאת ידי חובת לימוד פנימיות התורה בלימוד פרק תניא בכל יום. וכן האם גם הזוהר וכתבי האריז"ל נחשבים לפנימיות התורה
  3. סופר על ידי הרב פרידמן עצמו. מודפס ספר שמועות וסיפורים מר' רפאל כהן. חלק א' ע' קנ"ב.
  4. כנראה שהכינוי רמז גם על ספרו "צדקת הצדיק".