ח' סיוון תשל"ד (תאונה)

		דף זה מועמד למחיקה. הסיבה: מה הקשר לאנציקלופדיה חב"דית?
		תבנית זו נועדה לבקש מחיקה של דפים המתאימים למחיקה לפי מדיניות המחיקה.	מחיקה

התאונה

מוצאי אסרו-חג שבועות תשל”ד. במכונית שעשתה דרכה מחתונה בירושלים למרכז הארץ, ישבו באותה שעה ששה חסידים. חלקם היו מכונסים בעצמם בשתיקה, וחלק שוחחו ביניהם בשקט. לפתע, מסיבה שאינה ברורה, סטתה המכונית מנתיב הנסיעה והתהפכה מספר פעמים לרוחב הכביש. רוב הנוסעים עפו מהרכב, חלקם נפצעו אנושות וחלקם נהרגו במקום. שניים מהנוסעים, ובהם הנהג, נותרו בפנים הרכב ורק בנס נפצעו קל.

רגעים אחדים לאחר מכן, הגיע למקום רכב נוסף שחזר מהחתונה. נהג הרכב היה ר’ יוסף פרסיה ע”ה, ועמו המשפיע הרב דב בעריש רוזנברג ע”ה, שניהם תושבי שיכון חב”ד בלוד. באופן טבעי עצרו בצד הדרך כדי להושיט עזרה לנפגעים. כשיצאו החוצה, נחרדו לראות את הרב אלימלך (מיילך) קפלן ע”ה, רב שכונת חב”ד בלוד, עומד ליד המכונית ההפוכה, והוא זב דם. כשהתקרבו לרכב, נגלה לעיניהם מחזה נורא ואיום: כולם שכבו מדממים, חלק נאנקו בפצעי המוות וחלק דממו. לא היה ברור מי מהם כבר הלך לעולמו - - -

הנוסע היחיד במונית שנותר כיום בעלמא דין, לאורך ימים ושנים טובות, הוא הרב יעקב אופן. וזוהי עדותו:

רק בהשגחה פרטית עליתי לאותה מכונית. איני יודע איך נודע לי על הרכב שנסע מלוד לירושלים ובחזרה. בשתי הנסיעות ביליתי עם אנשים שהיו אלו השעות האחרונות שלהם בעולם הזה. הנסיעה חזרה נסיעה לילית שקטה. אני זוכר את דמותו של הרב שניאור זלמן גרליק יושב ליד הנהג כשהוא מכונס בתוך עצמו. שאר הנוסעים ישבו מאחור. אני שוחחתי עם ר’ ישעיה וייס ע”ה. כברת דרך לאחר שער הגיא, סטה לפתע הרכב בחדות ימינה לכיוון שולי הכביש. הוא התהפך כמה פעמים עד אשר חזר על עומדו. ההלם היה גדול. מיששתי את עצמי לראות מה נשאר... רק לאחר מכן התפניתי לראות מה קורה מסביב. המצב היה נורא ואיום. הרב גרליק כנראה נהרג במקום. פרמדיקים של מד”א שהגיעו למקום לאחר כמה דקות, ניסו להציל את ר’ ישעיה וייס, אולם כעבור זמן קצר השיב את נשמתו לבוראה. נחמה רוזנברג הצעירה, הראתה עוד סימני חיים, אבל היא הייתה במצב אנוש. לפי מצבו של ר’ יחיאל היה נראה כי סופו מתקרב. הייתה אפילו מחשבה שהוא אינו בין החיים. מכל מקום, את ר’ יחיאל וגיסתו נחמה העלינו לרכבו של ר’ יוסף פרסיה שהגיע בנתיים למקום, והוא דהר לבית הרפואה. יחד עמו נסע הרב בעריש רוזנברג. בגין החשיכה ומצב הפצועים לא הבין ר’ בעריש כי הפצועים שהוא נושא עמו ברכב, אינם אלא בתו וחתנו...

“לדאבון ליבי, כאשר כבר הגענו לבית הרפואה קבעו הרופאים את מותם”.

טרגדיה כפולה

הדבר הראשון שעשה ר' בעריש, הוא נסע לבית גיסו הרב יעקב נח שטרסברג משם התקשר למזכירות כדי להודיע לרבי על התאונה הקשה. מישהו הזכיר לו בעדינות כי כעת אצל הרבי מוצאי יום טוב שני של גלויות. עד כדי כך היה נסער שלא זכר זאת.

אחת ההתמודדויות הקשות באותו לילה הייתה - כיצד להודיע פתאום לבני משפחת וייס על מותו הפתאומי של בנם?!

בבתי המשפחות ישבו כולם טרוטי עיניים. אט אט הבינו כולם כי דבר מה אירע. רק בשעת לילה מאוחרת, החלו המשפחות לקבל את ההודעות באמצעות קרובים וידידים.

עד שעות הבוקר התפרסם האסון הגדול בכל ריכוזי חב”ד בארץ ישראל ובעולם.

מי היו הארבעה שנהרגו?

רב גאון וקשיש, בעל משפחה, אברך צעיר וכלה בטרם נישואיה. ארבעתם היו יחידי סגולה, מיוחדים בחבורה.

השתלשלות הארועים היתה מורכבת במעט; דומה היה שמכונית המוות עשתה סיבובים מיוחדים כדי להעלות את האנשים עליהם נגזר האסון...

בעל המכונית שהיה אמור להיות בה, לא נסע בה, והוא נתן את מכוניתו לנהג אחר. דווקא הנוסעים שהיו אמורים להישאר בביתם - נסעו לחתונה.

מסתבר כי אבי הכלה ביקש מהרב ישעיה (שייע) וייס להביא את הרב גרליק לחתונה בהיותו המסדר קידושין. תקופה ארוכה קודם לכן לא יצא הרב וייס לארועים ולשמחות. בתחילה שהה כמה חודשים בצבא במסגרת קרבות מלחמת יום הכיפורים. כשחזר מהמלחמה, נפלה רעייתו למשכב, והוא סייע לה רבות בשמשו כאב וכאם לילדיו. זו הסיבה שבגינה לא הירשה לעצמו לנסוע לאירועים.

גם הפעם סירב לבקשת אבי הכלה, אולם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות נענה בחיוב, באומרו לרעייתו כי בנסיעה זו יקיים כמה מצוות: גם ילווה את הרב, וגם ישתתף בשמחת חתן וכלה, וגם יסייע לידיד. בעל המכונית, תושב שיכון חב”ד בלוד, ניצל מהתאונה כשהחליט לתת את המכונית לחבר.

נהג הרכב ועמו הרב וייס יצאו מלוד בדרכו לכפר חב”ד כדי לקחת את הרב הישיש. בכפר הצטרף גם הת’ יעקב אופן שלמד בישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר. משום מה הוחלט לפתע לשוב ללוד כדי לקחת את הרב מיילך קפלן. כך נסעו שלושתם לכותל המערבי ומשם לאולם החתונה. בתמונות שצולמו בחתונה נראים השלושה יושבים סביב אותו שולחן.

גם ר’ יחיאל גולדברג שנסע ברכב, לא יצא זמן רב קודם לכן לאירועים. אביו נפטר בחודש אדר שנה קודם לכן, והוא היה בשנת האבל עד סוף חודש אדר. לאחר מכן הגיעו ימי ספירת העומר בהם אין אירועים, וזו היתה החתונה הראשונה בה השתתף לאחר זמן רב.

גיסתו הכלה נחמה רוזנברג, בת כיתתה של הכלה, עבדה באותה שנה כמדריכה בפנימיית ‘בית רבקה’ בכפר חב”ד. היא היתה עסוקה וטרודה עד למעלה מראש, ורק בימי חופשה בודדים התכוננה לחתונתה. באותו יום מר ונמהר, נסעה לבני ברק כדי לרכוש פיאה. לאחר שחזרה אמרה כי למרות עייפותה הרבה, רצונה להצטרף לנסיעה כדי לשמח את הכלה.

בעת החתונה גברה עייפותה, והיא החליטה להקדים ולשוב הביתה. היא שמעה מגיסה ר’ יחיאל כי ישנה מכונית שיוצאת לכיוון לוד, והיא הצטרפה לנסיעה.

כך נקבע מלמעלה מי ייסע עם המונית ומי יישאר מאחור, ויוותר לחיים - - -

ההלוויה

באותו לילה מר ונמהר שהה ר’ בעריש בבית משפחת גיסו הרב שטרסברג. ר’ בעריש היה נתון בסערת רגשות עצומה מבלי יכולת להירגע. הוא שכב על השטיח והתגלגל מצד אל צד, ובכה כמו תינוק. וזעק איך נודיע זאת לגב’ וייס? היא חלשה ושייע היה יד ימינה...

הדיבורים אודות הגב’ וייס לא היו בכדי, שכן לאחר כלות ימי השבעה הגיע לביתה וסייע לה רבות במשך תקופה ארוכה.

ר’ בעריש לא ישן באותו לילה. הוא נטל ספרים מהספריה ועיין בדיני אונן ואבל. באומרו לבני המשפחה: כמו שה’ עשה ניסים ונפלאות ל... (כאן נקב בשמו של אחד מבני המשפחה) כך יעשה ניסים ונפלאות עם איטא קיילא בת אלטע פערל. במקום להוביל את נחמה לחופה, הוסיף ואמר, אני מוביל אותה לקבורה”.

באותו לילה בכה אחיינו התינוק, ולבני המשפחה היה קשה עם הבכי בהיותם טרודים באבל הנורא. ר’ בעריש אמר להם “תנו לו לבכות כמה שרוצה. הוא בוכה עכשיו עבור האוכל, ולא יצטרך לבכות לדברים אחרים כשיהיה גדול”...

הוא לא רצה לפגוש את רעייתו כדי שלא יצטרך להודיע לה את הבשורה המרה. הוא ביקש מגיסתו הגב’ שולמית שתודיע לה.

למחרת בצהריים התקיימה הלוייה רבתית משותפת לכל ארבעת ההרוגים. ההלוויה יצאה מבית הרפואה ‘שערי צדק’ הישן.

איש לא נותר אדיש בהלוויה טראומתית זו. קולות השבר והזעקה עלו עד שמי רום. אלפי המלוים צעדו בכבדות דרך שכונת גאולה. הרחובות היו מלאים באדם שהלכו המומים וכואבים.

כאשר חלפה ההלוויה ליד ביתו של ה’בית ישראל’ מגור, לתדהמת כולם יצא האדמו”ר מביתו וליוה את הארונות כברת דרך ארוכה.

האדמו”ר הכיר היטב את הרב גרליק, ואף כיבדו מאוד. היה זה כאשר הרב גרליק בא לפני מועצת גדולי התורה בראש משלחת מיוחדת על מנת להעביר אליהם את דברי הרבי בנושא חזית דתית מאוחדת. כשהרב גרליק נכנס, קם ה’בית ישראל’ ממקומו והגיש לו את כיסאו. גם כעת בא ה’בית ישראל’ לכבדו ...

באותו יום נטמנו ארבע הארונות בהר הזיתים זה בסמוך לזה.

הרבי: אין להצדיק את הקב”ה

כבר בשבת הקרובה, י”א סיון, הקדיש הרבי שיחה שלימה בקשר לתאונה, ובטון כאוב במיוחד אמר שזהו עניין שאינו מובן על פי שכל, ואין להצדיק את הקב”ה...

הרבי הבהיר שדווקא מצד תוקף האמונה, והידיעה שרק מה’ יצא הדבר -יש אל מי לבוא בטענות...

לקראת מלאות שלושים יום לתאונה, שלח הרבי מלך המשיח מכתבי ניחומין לתושבי כפר חב”ד ושיכון חב”ד בלוד. המכתבים נושאים את התאריך - ג’ תמוז.

בתחילת האגרות כותב הרבי: “בקשר עם יום השלושים להמאורע המר וכו’ ל”ע ול”ע - מצורף בזה העתק מהמדובר בנידון זה בשבת קודש זה”.

באותם ימים קרא הרבי ב’קאך’ לחסידים להתחזק במבצעים כתגובה למאורעות המצערים שקרו. הכוונה היא לפיגועים הגדולים שארעו באותם ימים בארץ הקודש בקרית שמונה ובמעלות, בהם נרצחו 39 יהודים, מתוכם 29 ילדים.

במכתב זה הבהיר הרבי כי דבריו בשבת האחרונה אודות התחזקות במבצעים, חיזוק מוסדות תורה ואהבת ישראל באופן של אהבת חינם, כוונו גם אודות התאונה הנוראה.

נספח - שיחות הרבי אודות התאונה

ידוע מ”ש הרמב”ם ש”בזמן שתבוא צרה . . ידעו הכל שבגלל מעשיהם כו’’. ולכן, “יפחד וידאג ויפשפש במעשיו”. אבל, ישנם ענינים שככל שמחפשים כו’ לא יכולים למצוא ולא יכולים להבין למה אירעו דברים כאלה...

וכפי שמצינו בפ’ תבוא, שלאחרי שנימנו ריבוי ענינים בלתי-רצויים, מוסיף הכתוב ענין חדש, גרוע יותר - “והפלה ה’ את מכותך”... דבר פלא שאינו מובן בשכל כלל...

-כ”ק מו”ח אדמו”ר אמר פעם לא’ שרצה להסביר את המאורעות של השואה: “מ’דררף דעם אויבערשטן ניטפררענטפערן”. צריכים לידע שזהו ענין שאינו מובן ע”פ שכל, והוא בבחינת “והפלה ה’”... ובמילא אין להצדיק את הקב”ה.

ופשוט, שאין זה בסתירה ח”ו לענין האמונה, ואין זה גורם שום חלישות ח”ו בענין האמונה, ואדרבה: מצד תוקף האמונה בה’, והידיעה הודאית שרק מה’ יצא הדבר - יש לו אל מי לפנות ולבוא בטענות...

ולאלה התמהים איך אפשר להתבטא כן (שאין להצדיק את הקב”ה כו’) - הרי מקור הדברים הוא בדברי הגמרא: “אתא משה אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמי’ ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו אי’ נוראותיו, לא אמר נורא. דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו אי’ גבורותיו, לא אמר גבור . . היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה . . מתוך שיודעין בהקב”ה שאמתי הוא (מסכים על האמת ושונא את השקר) לפיכך לא כיזבו בו”.

כלומר, אף שמשה רבינו אמר “הגבור והנורא”, ואנשי כנסת הגדולה (ש”החזירו עטרה ליושנה”) “אתו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורותיו . . ואלו הן נוראותיו כו”‘, מכל מקום, כאשר רואים בעיני בשר מאורע שהוא ההיפך ד”הגבור והנורא”, לא היו יכולים לומר “הגבור והנורא”, כיון שזהו היפך ממה שרואים הם, ואינם יכולים לומר דבר שהוא היפך האמת -”מתוך . . שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו”...

ועל דרך זה בנדון-דידן -שכאשר רואים מאורע שאינו מובן בשכל כלל (גם לאחרי שמפשפשים בהמעשים כו’), צריכים לומר את האמת (ולא לחפש להצדיק את הקב”ה), שאין הדבר מובן בשכל כלל, אלא זהו באופן ד”והפלה ה’”, ובמילא, “שרייט ער”...

ובודאי שהקב”ה בעצמו מצטער על זה

ומ”ש בהמשך הכתובים (לאחרי “והפלה ה’ גו”‘) “והי’ כאשר שש ה’ עליכם להיטיב אתכם גו’ כן ישיש ה’ עליכם וגו”‘, הרי הפירוש בזה הוא ש”ישיש את אויביכם עליכם”, כי, שמחתו של הקב”ה אינה אלא “להיטיב אתכם” -

שכן, אף שיודע שכתוצאה מזה נעשה אצל בני ישראל מעמד ומצב ש”לבי ער... להקב”ה לתורה ומצוותי”‘ [תמורת המעמד ומצב ד”אני ישנה, בגלותא”], מכל-מקום, מצטער על כך שהתעוררות זו באה על-ידי ענינים כאלה...

אלא מאי, אם מצטער מזה, למה עשה ה’ ככה, ומי מעכב בעדו?! -הרי ענין זה גופא הוא באופן ד”והפלה ה”‘...

אמנם מצינו בגמרא שרבה בר בר חנה שמע “בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי (”מן הגלות, כדכתיב קראי טובא בנביאים”, ועל זה אומר “אוי לי”, “משום דבכל צרתם לו צר”), ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי”, ועל זה אמרו לו חכמים “הי’ לך לומר לו מופר לך”, היינו, שבכחו של יהודי להפר שבועתו של הקב”ה.

ועד”ז בנדון-דידן: אף שנאמר בפסוק “והפלה ה’ וגו”‘ בנוגע לענינים דהיפך הטוב, בכחם של בני-ישראל -עי”ז שעבודתם בעניני קדושה היא באופן ד”והפלה”, למעלה מטעם ודעת -להפר ולבטל את ה”והפלה” דהיפך הטוב, באופן שמכאן ולהבא יהיו רק ענינים טובים, “להיטיב אתכם”, בטוב הנראה והנגלה.

ולא עוד, אלא שבטוב הנראה והנגלה גופא יתוסף באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, “נחלה בלי מצרים” -כפי שכותב אדמו”ר הצ”צ, מה שהעתיק מכי”ק אדמו”ר הזקן, וז”ל: “שמעתי מפי קדושי עליון על שאומרים ומרגלא בפומא דאינשי שאחר השריפה מתעשרים, יען כי השתלשלות מדות העליונות הקדושות וסדרן כך חסד דין רחמים, ולזאת אחר מדת הדין בשריפה מתעוררת מדת הרחמי’ שהיא גדולה ממדת החסד שבתחלה, כנודע שהיא מדתו של יעקב נחלה בלי מצרים מבריח מן הקצה כו’”, ומסיים הצ”צ “עכ”ל הזהב”.

והרי ענין זה נדפס כבר, וידוע הפתגם,שדבר שבדפוס הוא לדורי דורות, והעיקר -שיומשך למטה מעשרה טפחים כפשוטו ממש, ובקרוב ממש.

חיזוק “מוסדות תורה” במקומות שאירעו בהם ענין דהיפך החיים ל”ע

ובפרט באותם מקומות בהם אירעו ענינים הבלתי רצויים, יש לעסוק בכל המבצעים הנ”ל -מבצע תורה, מבצע תפלין, מבצע מזוזה, מבצע צדקה, מבצע ספרים -עוד ביתר שאת ויתר עז.

שכל המבצעים הרי הם שמירה והצלה, כמדובר (בהתוועדויות הקודמות) באריכות, ובפרט מבצע תורה, שלתורה ישנה הרי מעלה מיוחדת, וכמבואר באריכות בתניא (פכ”ג) שמצות הינם “אברין דמלכא” מה-שאין-כן תורה הרי “אורייתא וקוב”ה כולה חד”, הרי על-ידי שלומדים תורה, לוקחים אח הקב”ה עצמו, ובאמצעות זה הרי השמירה היא עוד ביתר שאת, כמובן.

ובכלל זה הינו גם הענין של מוסדות תורה. יש לחזק את כל מוסדות החינוך בהם לומדים תורה -הן אותם מוסדות הקבועים במשך כל ימי השנה, הן את מוסדות החינוך הפועלים בזמן הקיץ (שכן גם מוסדות אלו, כיון שלומדים בהם תורה, ואורייתא וקוב”ה כולה חד, הינם ג”כ ענין ד”קבוע”),

פשיטא שח”ו למעט במוסדות אלו, כולל גם -שכל אותם מוסדות לתקופת הקייץ שהתקיימו בשנה העברה, יתקיימו אף בשנה זו, ואדרבה: צריכה להיות אף הוספה בזה,

וכנ”ל שעל-ידי התחזקות והוספה בלימוד התורה ובחיזוק מוסדות התורה, לוקחים את הקב”ה עצמו, ועל-ידי-זה מוסיפים בהשמירה,

וכיון שזה וכל המבצעים הרי הם שמירה הבאה מהקב”ה, הרי השמירה היא באופן כזה שמלכתחילה לא יהיה ענין ואפילו מחשבה הפכית (”להעביר גו’ את מחשבתו”). וכמ”ש כל המחלה גו’ לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך, דמכיון ש”אני ה’ רופאך” הרי הרפואה באופן כזה ד”לא אשים עליך” מלכתחילה, וכמו שנתבאר בהתועדויות הקודמות.

עוד ענין שיש צורך להבהיר -ענין זה נוגע בכלל וביחוד במקומות אלו בהם אירעו הענינים בלתי רצויים:

כיון שבחודש זה -שבעה עשר בתמוז, והחורבן היה בגלל היפך אהבת חנם, על כן יש להשתדל ולהתחזק בענין אהבת ישראל, עד באופן דאהבת חנם דבר המביא להמשכת כל הברכות וכמ”ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, ש”כולנו כאחד” מהווה כלי ל”ברכנו אבינו”, וכמבואר בתניא (פרק לב) וב”החלצו מאתכם אנשים” באריכות.

(י”א סיון ה’תשל”ד (בלתי מוגה), ומשיחת שבת פרשת קרח, ב’ תמוז תשל”ד (מוגה), תרגום-חופשי מאידיש -בקשר לתאונה)