מלאכה שאינה צריכה לגופה

מלאכה שאינה צריכה לגופה היא עשיית אחת ממלאכות השבת מתוך כוונה לצורך אחר, ולא לצורך שלשמו נועדה המלאכה. נחלקו התנאים. ובעקבותיהם הפוסקים. האם חייב על עשיית מלאכה כזו או פטור. ההכרעה המקובלת היא שמעיקר הדין פטור, ולכן איסורה רק מדרבנן.

כיבוי נר בשבת שלא לצורך הפתילה, נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה

הגדרה

מלאכה שאינה צריכה לגופה היא עשיית מלאכה לצורך אחר מהצורך שלשמו נועדה. לדוגמא: מלאכת מכבה עיקרה כיבוי לצורך הפקת פחם. כאשר אדם מכבה נר לא מכיוון שזקוק לפחם אלא כדי להחשיך את המקום, הוא עושה זאת לצורך שאינו גוף המלאכה. ונחלקו הראשונים בהגדרת "מלאכה שאינה צריכה לגופה":

לדעת רש"י, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כאשר אינו זקוק למלאכה עצמה, ולא רצה לעשותה מלכתחילה, אלא שנצרך לסלק משהו, ואילו לא התעורר צורך זה ולא היה צריך למלאכה זו היה נוח לו יותר. לדוגמא: כאשר מכבה את הנר כי רוצה חושך, אילו לא היה הנר דולק מלכתחילה היה נוח לו יותר.

לדעת ר"י בתוספות, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כאשר נעשית לתכלית שונה מהתכלית שלשמה נעשתה מלאכה זו במשכן. לדוגמא: כאשר מכבה את הנר כי רוצה חושך, אין זה דומה לכיבוי שבמשכן שכל מטרתו היתה עשיית פחמים.

אדמו"ר הזקן מגדיר מלאכה שאינה צריכה לגופה: "שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו". לדוגמא: כאשר מכבה את הנר כי רוצה חושך, המלאכה נעשית בגוף הפתילה, ואילו הצורך שלו אינו נמצא בפתילה אלא באור שיוצא מהנר.

החילוק בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא

שונה הגדרתה של מלאכה שאינה צריכה לגופה מהגדרת "פסיק רישיה ולא ימות" (ולכן גם רבי שמעון הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, מחייב בפסיק רישא): בפסיק רישא, הוא אינו מתכוון כלל לעשיית המלאכה אלא שעל כרחו היא נעשית, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא מתכוון לעשיית המלאכה, אך לא לשם תכליתה אלא לתכלית אחרת.

ויש שביארו הבדל זה, בדוגמא מקיום מצווה: כאשר מקיימה ואינו מתכוון לעשיית המצוה, יש אומרים שיצא ידי חובתו; אך כאשר מתכוון שלא לצאת, לדברי הכל לא יצא. ואותו הדבר בעשיית מלאכה: בפסיק רישא, הוא אינו מתכוון לעשיית המלאכה אבל בהכרח שנעשית, ולכן נחשב שעשה מלאכה; אך במלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא מתכוון שלא לעשות את המלאכה אלא מתכוון במוצהר לתכלית אחרת, ולכן אין נחשב שעשה מלאכה.

הדין

התנאים

נחלקו התנאים רבי יהודה ורבי שמעון מה הדין במלאכה שאינה צריכה לגופה: רבי יהודה מחייב, ורבי שמעון פוטר.

טעם סברתו של רבי שמעון לפטור, הוא מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה נקראת מלאכת מחשבת, שדוקא היא נאסרה בשבת.

הרבי מבאר כי יסוד מחלוקת זו בשיטותיהם הכלליות של רבי יהודה ורבי שמעון בכל סוגיות הש"ס, מהי הגדרתה של "שביתה" - וממנה מסתעפת המחלוקת גם לשביתת השבת: לדעת רבי יהודה, שביתה היא ביטול המציאות לגמרי. לכן השביתה בשבת היא דוקא כאשר לא נעשית מציאות המלאכה כלל, אפילו לא לצורך אחר. לדעת רבי שמעון, שביתה היא ביטול הצורה והאיכות. ולכן שביתה בשבת היא כאשר לא נעשית צורת המלאכה, אך מלאכה שאינה צריכה לגופה שבה אין צורת מלאכה, אינה גורעת מהשביתה.

הפוסקים

רוב הפוסקים פסקו הלכה כדעת רבי שמעון שפוטר. ודנו הראשונים בדעת הרי"ף, האם דעתו לפסוק כרבי יהודה או כרבי שמעון. והרמב"ם פסק כדעת רבי יהודה שמחייב.

גם לדעת רבי שמעון שפוטר, הפטור הוא רק מאיסור תורה, אבל גם מלאכה זו אסורה מדרבנן. ואיסור זה חמור יותר מאיסורי דרבנן אחרים בשבת, כי עיקר המלאכה מן התורה.

בדעת השולחן ערוך משמע שפוסק כרבי שמעון שפוטר; אמנם במקום אחד משמע שפוסק כרבי יהודה, ודנו האחרונים בדבריו.

אדמו"ר הזקן פוסק שעיקר הדין כרבי שמעון שפוטר, ולכן מותר מעיקר הדין לצוד רמשים שדרכם להזיק (אפילו כשאין דרכם להמית ואין בזה פיקוח נפש), מפני שבצידה זו אינו צריך לגופה, והאיסור הוא רק מדרבנן, ובמקום צער לא גזרו; וכן מותר לכבות גחלת של מתכת שעלולה להזיק, מאותה סיבה. אמנם בעל נפש יחמיר לעצמו כדעת האוסרים במקום שאפשר, ולכן אם יכול להזהר מהמזיק ולהזהיר אחרים, עדיף שלא לצוד.

אצל המקושש עצים

דעת הפוטרים במלאכה שאינה צריכה לגופה, מובאת כביאור לסיפור המקושש עצים שחילל שבת ונסקל. המדרש אומר שכוונת המקושש היתה לשם שמים, שלאחר שנגזר שישראל לא יכנסו לארץ חשש שמא יחשבו שכעת הם פטורים מהמצוות, ולכן חילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים. הסיבה לכך שהיה יכול לעשות זאת (ולא נחשב לחילול שבת, וגם לא למאבד עצמו לדעת), היא מפני שלא היתה לו כוונה לצורך העצים אלא כדי שיהרג ויראו ישראל, וממילא נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור. אך כאשר הובא לבית דין, לא יכלו לשפוט אותו על פי כוונתו, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולמראית העין עשה מלאכה, וחייבוהו מיתה.