שבע דנחמתא

שבע דנחמתא (מארמית: שבע של נחמה) הוא כינוי לשבע ההפטרות שמפטירים בנביא, לאחר קריאת התורה, בשבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, בהמשך לשבתות תלתא דפורענותא, העוסקות בנבואות נחמה, תשובה, וחזון גאולת אחרית הימים.

כל הנבואות לקוחות מספר ישעיהו, החל מפרק מ'.

ההפטרות

• "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ, א-כו) - פרשת ואתחנן.
• "ותאמר ציון" (ישעיהו מט, יד-נא, ג) - פרשת עקב.
• "עניה סוערה" (ישעיהו נד, יא-נה, ה) - פרשת ראה
• "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיהו נא, יב-נב, יב) - פרשת שופטים
• "רני עקרה לא ילדה" (ישעיהו נד, א-י) - פרשת כי תצא
• "קומי אורי כי בא אורך" (ישעיהו ס, א-כב) - פרשת כי תבוא
• "שוש אשיש" (ישעיהו סא, י-סג, ט) - פרשת ניצבים (או ניצבים-וילך)

על פי המבואר באבודרהם, התוכן של הפסוקים בראשי ההפטרות מהווים מעין דו-שיח בין עם ישראל לקב"ה, כאשר בתחילה מצווה ה' על הנביאים לומר לעם ישראל "נחמו נחמו עמי", ועל כך עונה כנסת ישראל בתרעומת "ותאמר ציון עזבני ה'". או אז חוזרים הנביאים ואומרים לקב"ה "עניה סוערה לא נוחמה", כלומר שכנסת ישראל ממאנת להתנחם על ידי שלוחים, ואז אומר ה' בעצמו "אנכי אנכי הוא מנחמכם" בנחמות האלה: "רוני עקרה לא ילדה" וכן "קומי אורי כי בא אורך". בשלב זה משיבה כנסת ישראל המנוחמת ואומרת "שוש אשיש בה'".

על אף שעיקר הקביעות של הפטרות אלו הם לפי הזמן והמאורע, הרבי קישר במספר הזדמנויות את ההפטרות עם תוכן הפרשה, ואף לימד באופן הפוך, שלא רק שההפטרות של שבתות אלו הם 'שבעא דנחמתא', אלא גם הפרשות עצמם, כיון שהפרשה היא מעין ההפטרה.

הרבי מדגיש את הייחודיות של הפטרות אלו, שבשונה משאר הפטרות השנה שעלולות להתבטל או להידחות, אם לדוגמא השבת חלה בראש חודש, למנהג חב"ד הפטרות אלו אינן מתבטלות לעולם, היות וגם כאשר ראש חודש אלול חל בשבת וקוראים בציבור את הפטרת 'השמים כסאי', משלימים זאת בשבת שלאחרי זה ומוסיפים בשבת שאחריה גם את קריאת הפטרת 'ענייה סוערה לא נוחמה'.

שבת נחמו

ערך מורחב – שבת נחמו

השבת הראשונה שלאחר תשעה באב נקראת "שַׁבַּת נַחֲמוּ", על שם תחילת ההפטרה שמפטירים בה. בשבת זו ישנם הנהגות מיוחדות, וכן פיוטים מיוחדים שנתקנו

בתורת החסידות

בתורת החסידות מוסבר שהחלוקה של השבתות בין ג' דפורענותא לשבע דנחמתא הם כנגד ג' מוחין וז' מידות, ולאמיתו של דבר תלתא דפורענותא הם המקור ל'נחמה' הבאה לאחריהם, כידוע שהמידות נולדות מהמוחין, וה'פורענותא' למעליותא הוא כמו פרעה דקדושה, שאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין, והנחמה של השבע דנחמתא שנמשכת על ידי הירידה היא נעלית יותר מהאור שהיה קודם החורבן והירידה, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי גם ברמז של תחילת ההפטרות, שכנסת ישראל לא מתנחמת בנחמה מהנביאים ועל ידי בחינת 'ציון' שבנשמה מתעוררים ומגיעים בלחינת 'אנכי הוא מנחמכם', וזה עצמו בבחינת כפל ובלי גבול, 'אנכי אנכי'.

על פי דברי האבודרהם, שכל ההפטרות הם כעין דו-שיח היוצרים יחד חטיבה אחת שלימה, מבאר הרבי שהנחמה הגדולה ביותר נמצאת בנבואה שבהפטרה האחרונה, 'שוש אשיש', כיון שדווקא כאשר הנחמה באה בגילוי בצורה שפועלת שמחה גלויה אצל בני ישראל, זוהי הנחמה השלימה ביותר (ועל דרך זה 'קומי אורי' נעלה יותר מ'רוני עקרה', כיון שב'רוני עקרה' אף שכבר יש שמחה, מכל מקום מכונה כנסת ישראל בשם 'עקרה', לשון חיסרון).