חרישה וזריעה (מלאכות)

מלאכות החורש והזורע נמנות במשנה ראשונות במלאכות השבת, כי הן עיקר העבודה, ושורש לשאר כל העבודות.

בחסידות

בחסידות משמשים המושגים חריש וזריעה כמשל לעבודת ההכנה לצמיחה. כשם שבמשל עבודת האדם בחרישה וזריעה אינה הכרחית לגידול התבואה אך היא מוסיפה בה פי כמה וכמה, כך הוא בנמשל: גילוי אלוקות נמשך בשבת גם בלי עבודת האדם (כי שבת 'מקדשא וקיימא', קדושתה אינה תלויה בעבודת האדם), אבל על ידי התורה ומצוות שמקיים האדם בימות השבוע מתעורר העונג העליון להמשך בנפשו ביתר שאת וביתר עוז. וכן על דרך זה מוסבר לגבי חרישת הלב שבעשרת ימי תשובה: שע"י חרישה זו נקלטים בקרקע הלב כל התורה ומצוות שקיים האדם כל השנה - והצמיחה היא בחג הסוכות.

חרישה

החרישה בעבודת ה' היא בלב, ועניינה מבואר בחסידות במקומות רבים. כשם שהחרישה הגשמית מפוררת את האדמה הקשה ומרפה אותה עד שיוכלו הזרעים להקלט ולהכות בה שורש, כך הדבר ברוחניות. לפני "זריעת" הצדקה (שהיא כללות המצוות) יש "לחרוש" את הלב בבחינת 'אתכפיא' והתבוננות המביאה לידי לב נשבר.

זריעה

אלא שעבודת האתכפיא היא הכנה בלבד. כשם שבגשמיות מחרישה בלבד לא תצמח תבואה (אלא יש גם לזרוע), כך ברוחניות אי אפשר להסתפק בעבודת האתכפיא אלא נדרשת גם העבודה בתורה ומצוות.

הגרעין (כמו כל הצומח) נתהוה מכח הצומח שבארץ, ובהעלם יש בו תמיד מבחינת כח הצומח. ולכן כשנרקב הגרעין ונפסד, הנה כח הצומח המלובש בו מתבטל לכח הצומח הכללי שבארץ ומצמיח כעין הגרעין אך בתוספת מרובה על העיקר.

ובנמשל: התורה היא חכמת ה' ורצונו יתברך, אלא שירדה בריבוי צמצומים עד שהתלבשה בתורה ומצוות גשמיים. וע"י שהאדם לומד תורה ומקיים מצוות בביטול (שרק אז הוא בדוגמת הגרעין שנרקב) נקלטת ומתייחדת התורה שלמד בארץ העליונה ממש כיחוד כח הצומח שבגרעין בכח הצומח שבארץ הגשמית.

ראו גם

• כח הצומח