צל

באופן כללי צל הוא בחינת "מקיף", ובאופן פרטי יש בו כמה בחינות, הן בקדושה והן בקליפות: צל ענני הכבוד, צל הענן שבמתן תורה, צל ענן הקטורת דיום הכיפורים, אהבה שבבחינת צל, בבואה (ובבואה דבבואה) ועוד.

מקיף דלבונה – קודש הקודשים

על הפסוק "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך" דרשו חז"ל "מהו להצילך – להגן עליך להיות צל על ראשך". דהיינו, צל הוא משל להגנה שמגן הקב"ה מפני הפורענות כמו "בצל כנפיך תסתירני", "בצל כנפיך יחסיון", וזהו שנאמר "לחמנו הם סר צילם מעליהם" – היינו, שהקב"ה הסיר מז' האומות את ההגנה שהייתה להם עד עתה.

וצל זה והגנה זו (לאומות) היא בחינת המקיף דלבונה, והביאור: י"א סממני הקטורת הם י' ניצוצות המובלעים בקליפות, המקבלים חיותם מבחינת הלבונה. דמכיון שהיא "מקיף" ונעלית מהם שלא בערך אין הקליפות חשובות בעיניה לבטלם ולכן יכולות לינק ממנה חיותם. והוא כמשל המלך הרואה שממית בהיכלו ואינו טורח לסלקה. ורק כך יכולות הקליפות לקבל החיות מהקדושה (דרך אור מקיף) כי בפנימיות אין יכולים לקבל. דהיינו, כמו שהקליפות יכולות לקבל רק מהמקיף (כי אין קודש מתערב בחול).

ונקראת בחינה זו "קודש הקודשים", והיינו, שהיא מובדלת מהקודש כמו שהקודש מובדל מהחול – ולכן הוא רק צל. ובבחינת ה"זמן" נמשך מקיף זה דוקא אחרי יוהכ"פ. כי עניין ענן הקטורת דיוה"כ הוא בירור בחינת הלבונה (שעי"ז סר צילם של הקליפות) – ומזה נמשך להיות צל על ראשך ולהצילך.

צל יומם - המקיף דאריך אנפין

מהפסוק "כי על כל כבוד חופה" משמע שיש שתי בחינות כבוד - ועל כל אחת מהן חופה. מבארת החסידות, שכבוד התחתון הוא יחוד חתן וכלה (וחופה שעליו הוא בינה), וכבוד העליון הוא יחוד חכמה ובינה – וחופה שעליו הוא אריך אנפין.

ענני הכבוד והענן דמתן תורה היו החופה של כבוד התחתון, אבל על הסוכה נאמר שהיא "לצל יומם", דהיינו, צל על בחינת ה"יום". יום הוא חכמה, ואריך אנפין הוא הצל (המקיף לחכמה ובינה).

אהבה שבבחינת צל

האהבה שבבחינת צל היא האהבה שנעלית מכדי להיות מקור לאהבה הגלויה בלב. "מידות שבשכל" (המסקנה השכלית שצריך לאהוב) הן שורש לאהבה בפועל, ו"צל" היא אהבה שעוד למעלה מזה וביאור העניין, שאהבה זו היא בחינת חכמה(וליתר דיוק "חסד דאבא".), והיא מה שאינו רוצה ליפרד מהשגת הביטול לאלוקות, והיא בחינת "אהבה רבה" שלמעלה מעלה מאהבת עולם.

גמ"ח – צל התפילה

על הפסוק "כי בצל החכמה בצל הכסף" מסבירים המפרשים ש "צל הכסף" הוא גמ"ח. מבואר על זה בתורת החסידות שגמ"ח נקרא "צל" כי "בצילו" מתקבלת תפילת המתפלל.

והביאור בזה: "תפילות כנגד תמידים תקנום": כשם שהקרבת הקרבנות צריכה להיות דווקא במקדש (ואם לא הרי זה איסור כרת) - מקום שיש בו לא רק ארון (אור פנימי) אלא גם יריעות (מקיפים), כך תפילה (אפילו היא בציבור) אינה יכולה להתקבל בלי לימוד תורה (בחינת אור פנימי) וגמ"ח (שהוא כללות המצוות, שהן בחינת מקיפים).

צל הקליפות

אמרו בגמרא "בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו". מאחר ו"צל" הוא "מקיף", לומדת מזה תורת החסידות שלקליפות יש רק מקיף אחד (ולא כבקדושה שהם שניים, שהם מקיף הקרוב ומקיף הרחוק).

ועניין "בבואה" זו בעבודה הוא הרושם שמשאירת העבירות בנפש האדם. היינו, גם לאחר שעושה תשובה נכונה על מחשבותיו ומידותיו עדיין נשארת בו משיכה מסויימת לרע, והוא עניין עבירה גוררת עבירה.

ובלשון הקבלה "צל" זה הוא המקיף דחיה ולא המקיף דיחידה. היינו, שמצד אחד הוא בתוקף גדול (כי בא מצד המידות ואינו "מעודן" ע"י השכל) אך מצד שני אינו עניין "עצמי" -שאינו יכול באופן אחר, אלא שאינו רוצה באופן אחר – ולכן אין בו מסירות נפש אמיתית (כבקדושה).