מים שלנו
מים שלנו, הם מים ש"לנו" (מלשון לינה) כל הלילה לאחר שאיבתם, ורק הם כשרים לאפיית המצות.
המנהג בליובאוויטש, לנהג את ניגון אלי אתה של אדמו"ר הזקן בשעת השאיבה.
למים שלנו — של שמורת ערב פסח היה הולך אדמו"ר הריי"צ בעצמו. העמידו הצלוחית עם המים שלנו — של זכוכית[1] — בחדרו עד למחרתו. ביום הובילוה, מעוטפת בנייר ואלונתית למקום האפיה.[2]
מנהגי שאיבת מים שלנו אצל הרבי: בדרך-כלל, כשחל ראש-חודש ניסן לפני יום רביעי בשבוע, היו שואבים בו ביום מים שלנו לאפיית המצות שהחלה למחרת. ואם חל ראש-חודש בשאר הימים, היו שואבים ביום הראשון בשבוע הבא. הרבי היה משתתף בעצמו בשאיבת המים שלנו, לבד משנים ספורות שלא היה נוכח במעמד זה, מכיון שהיה באותה שעה באוהל וכד'.</REF> אוצר מנהגי חב"ד</REF>
היגיעה במים שלנו משנה את המהות
אדמו"ר הריי"צ, סיפר על אביו אדמו"ר הרש"ב: בין הערבים י"ג ניסן אחר שאיבת מים שלנו בשנת תרע"א, וכאשר הביאו את המים להעמידם במקומם, נכנס לדירת כבוד א"ז - הרבנית הצדקנית זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, וישב בחדר היוצא להחצר, לא רחוק מהחלון (לחכות על ביאת הרב לסדר מכירת החמץ, להתפלל ערבית, ולהתחיל בבדיקת חמץ).
בתוך כך עברו כמה תלמידים מה שחזרו מבית האוכל, מקום שם העמידו את ההין מים שלנו, ויעבור אחד התלמידים אשר בקיץ תרס"ט הצטער ממנו, אם כי שקד בלימוד בנגלה ודא"ח ,בד"כ למד הרבה, ובעל חושים נעלים, רק שהיה מגושם בטבע בחומריות ואהב צחות (א גלייך וערטיל) והדומה. כאשר עבר התלמיד הזה, אמר לי:
זעה ואס עבודה בפועל מאכט, ער איז דאך גאר א אנדערער ויא גיוען, טראגין מים שלנו מיט א הרגש איז משנה את המהות ממש. ר' הלל האט גיזאגט אז ער איז א זהיר במצות כדי פארשטיין און עם זאל זעך אפלייגן א וארט חסידות. תרגום: ראה מה שעבודה בפועל עושה, הרי הוא אחרת לגמרי מאשר היה, לסחוב מים שלנו בהרגש משנה את המהות ממש. רבי הלל אמר שהוא זהיר במצוות כדי להבין היטב דברי חסידות לעומקם.[3]
הערות שוליים
- ↑ ראה שו"ע אדה"ז שם סתנ"ה סי"ט
- ↑ רשימות הרבי
- ↑ אגרות הריי"צ חי"ד