אנינות

גרסה מ־23:59, 2 בפברואר 2021 מאת אליהו ב. (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "{{בעבודה}} '''אנינות''' (או אוֹנָנות) היא הגדרה הלכתית למצב בו מצוי קרובו של הנפטר במ...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

אנינות (או אוֹנָנות) היא הגדרה הלכתית למצב בו מצוי קרובו של הנפטר במשך הזמן שבין מות קרובו ועד קבורתו. אונן הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.

מן התורה דיני אונן כוללים רק את איסור אכילת קדשים (קדשי קדשים וקדשים קלים), מעשר שני וביכורים, אולם מדרבנן פטרוהו מכל מצות עשה, בין דאורייתא ובין דרבנן, ויש אומרים בשולחן ערוך שגם אם האונן רוצה לקיים את מצוות העשה שלא בתורת חיוב, אינו רשאי.

במקורות

עניין האנינות מופיע בתורה באמירת נוסח וידוי מעשרות: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד). המילה און קשורה בתורה למוות ואבלות, כדברי רחל אמנו בעת לידת בנימין "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני" (בראשית לה יח). במשנה מוזכר המושג בשם זה במסכת סנהדרין (מו:) לגבי קרובי הרוגי בית דין "ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב".

מקור נוסף בתורה הוא אמירת אהרן הכהן למשה רבינו ביום מיתת נדב ואביהוא (ויקרא י יט) "ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה', וישמע משה וייטב בעיניו", בה מובא שאין לאונן לאכול קדשים.