אהרן מצ'רנוביל

רבי אהרון מצ'רנוביל נולד בשנת תקמ"ד לאביו רבי מרדכי מצ'רנוביל ולאימו מ' חיה שרה, בת ר' אהרן מקרלין. גדל בבית סבו, רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש ובעל הספר 'מאור ענים'. נשא את הרבנית בת רבי גדליה מליניץ, ובזיוו"ש את בת רבי צבי מקארסטשוב. היה אדמו"ר בחיי אביו לאחר הסתלקותו מילא את מקומו בצ'רנוביל.

כנויו בפי הצמח צדק: שר העליונים ותחתונים

מעשה שאירע בעגונה אשר שאלתה תפסה מקום של דיונים בכל בתי הדין והרבנים שבאותו מחוז. רבי אהרן מצ'רנאביל חכך בדעתו לאסור, והצמח צדק מליובאוויטש נטה להתיר, ושלח מכתב לרבי אהרן מטשערנאביל ותיארו בתואר "שר העליונים ותחתונים". כאשר ראו זאת חסידי ליובאוויטש, התארגנו קבוצת חסידים לנסוע לטשערנאביל לראות מי הוא זה שרבם כותב עליו תארים נשגבים אלו, קמו ונסעו. קודם שנפרדו מרבי אהרן ביקשו ממנו שיאמר להם דבר תורה, אמר להם הרבי מובא בגמ' "אונאה עד שתות", וידוע שיש ז' מידות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, והמידה השישית היא יסוד, וזהו אונאה עד שתות, שאפי' מי שזיכך עצמו בכל המידות, אעפי"כ כל עוד שלא זיכך עצמו במידה השישית – יסוד, עדיין יכול לרמות עצמו, והעצה לזה להחזיק עצמו בענוה ולהשפיל עצמו כקרקע כי אין אונאה לקרקעות.[1] יש לציין כי ישנה גירסא אחרת לסיפור, שהצמח צדק תיאר את רבי אהרן במכתב בשם "שר התורה".

חסיד אחד מחסידי הרבי מרוז'ין קיבל ברכת פרידה מרבי אהרן מטשערנאביל, כי רצה לנסוע לרוזין. אמר לו רבי אהרן, תפרוס עבורי בשלום רבך, ואמור לו שאני רבי גדול יותר ממנו. נבהל החסיד כי איך יכול חסיד לומר כך לרבו. אמר לו רבי אהרן, זה זמן לא כביר היינו ביחד, אני ורבך, וברכנו זה לזה שנהיה עהרליכע יודען, וברכתי נתקיימה ברבך אבל ברכתו לא נתקיימה בי.

הרבי נפטר ביום ח' כסליו תרל"ב ונטמן באוהל בטשערנאביל.

מסופר שאחרי שהורידו את גופו הק' לקבר, ניגש הרב מבעלזא רבי ישכר דוב, שהיה חתן בנו רבי ישעיהו זושא, וחשף את פניו הק'. לאחר מכן אמר, שרצה לראות איך נראים פניו בשעה זו, וראה שפניו להטו באש קודש, כמו בשעת הקידוש בליל שבת.

נפטר ביום ח' כסליו תרל"ב ונטמן באוהל בטשערנאביל.

מסופר שאחרי שהורידו את גופו הק' לקבר, ניגש הרב מבעלזא רבי ישכר דוב, שהיה חתן בנו רבי ישעיהו זושא, וחשף את פניו הק'. לאחר מכן אמר, שרצה לראות איך נראים פניו בשעה זו, וראה שפניו להטו באש קודש, כמו בשעת הקידוש בליל שבת.