דינה

דִינָה היתה בתו של יעקב אבינו שנולדה מאמה לאה.

לידתה

לאחר לידת ששת בניה של לאה, מספרת התורה על לידתה: "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה".

דינה היא היחידה מבין השבטים בני יעקב שלא מוסבר בתורה טעם קריאתה בשם זה. על כך מביא רש"י את פירוש הגמרא: "פירשו רבותינו שדנה לאה דין בעצמה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות והתפללה עליו ונהפך לנקבה".

אודות כך שלא כתוב על לאה בלידה של דינה "ותהר" בשונה משאר השבטים, יש מפרשים "כי עם זבולון היתה בבטן אחת".

מעשה שכם

בעת חזרתו של יעקב מחרן אל ארץ כנען התיישב בשכם וקנה שם חלקת שדה מאת חמור אבי שכם.

לאחר מכן מספרת התורה:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה

— בראשית פרק ל"ד

ומפרש רש"י שבפרשה זו דינה מתייחסת ללאה "בת לאה" על שם יציאתה, שאף לאה יצאנית היתה, שנאמר "ותצא לאה לקראתו".

במדרש מתואר כיצד פיתה שכם בן חמור את דינה לצאת כדי שיוכל לשאת אותה לאישה. דינה היתה כיעקב יושבת אוהלים, ולא הייתה יוצאת החוצה. שכם בן חמור הביא נערות משחקות מחוץ לאוהלה, מתופפות בתופים, וכך יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות. אז תפס אותה שכם ועינה אותה ויצאה מהם אסנת.

כשהתורה מספרת על המפגש של יעקב עם עשיו, מציינת התורה שיעקב הציג לפני עשיו את אחד-עשר ילדיו, ואלו את דינה אינה מזכירה. שואל רש"י: "ודינה היכן הייתה?". והוא משיב: "נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא ייתן בה עשיו עיניו. ולכן נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם". הדבר מובא במדרש: "ר' חנינא בשם ר' אבא הכהן בר' אליעזר אמר: "למס מרעהו חסד" (איוב, ו'). מנעת חסד מן אחוך, היא נסבת לאיוב, שאינו לא גר ולא מהול. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נישאת לערל. לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור, ותצא דינה וגו'.

לאחר מכן מספרת התורה ששכם הגיע עם אביו חמור ליעקב לבקש את רשות המשפחה לחתונה, ענו לו אחיה כי הדבר יתאפשר רק באם כל אנשי העיר יבצעו ברית מילה והדבר אכן התבצע במהירות. ביום השלישי מהברית, כאשר הכאב הוא גדול ביותר, יצאו שמעון ולוי בני יעקב והרגו את כל הזכרים והצילו את אחותם דינה.

במדרש מובא על הפסוק "וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם" שהלשון ויקחו פירושו בכח, "גוררין בה ויוצאין". כי הנבעלת לערל קשה לפרוש. ועוד מובא במדרש שדינה אמרה "ואני אנה אוליך את חרפתי", עד שנשבע לה שמעון שהוא יקח אותה לו לאשה. וזהו מה שכתוב "ושאול בן הכנענית", בן דינה שנשאה לכנעני.

בסיבת הריגת כל בני העיר שכם, כתב הרמב"ם שאנשי שכם הפרו אחת משבע מצוות בני נח שהם חייבים בהן, דינין, שהיא הקמת ואכיפת המשפט, שהרי הם ראו את שכם בן חמור גוזל את דינה ולא דנוהו, ולכן ראויים היו לעונש מיתה כדין שבע מצוות בני נח.

בתורת החסידות

יציאה חיובית

בסיפור התורה על יציאתה של דינה "ותצא דינה בת לאה, אשר יולדה ליעקב, לראות בבנות הארץ" – מפרש רש"י: "בת לאה ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית הייתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו".

הרבי מבאר שרש"י בא לבטא כאן את המעלה המיוחדת של דינה ושל לאה: כשם שיציאתה של לאה הייתה דבר רצוי שרצתה להרבות שבטים, כך גם יציאת דינה "לראות בבנות הארץ", הייתה למטרה רצויה וחיובית - כדי להחזירן למוטב. לדינה היה כוח מיוחד להחזיר למוטב אפילו רשעים גמורים.

על כוחה זה של דינה נרמז קודם-לכן, כשהתורה מספרת על המפגש של יעקב עם עשיו. שם מציינת התורה שיעקב הציג לפני עשיו את אחד-עשר ילדיו, ואלו את דינה אינה מזכירה. שואל רש"י: "ודינה היכן הייתה?". והוא משיב: "נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא ייתן בה עשיו עיניו. ולכן נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב". מכאן למדנו כי כוחה של דינה היה גדול כל-כך, שהייתה יכולה להחזיר למוטב אפילו את עשיו.

את כוחה זה קיבלה דינה מלאה, ולכן מכנה אותה התורה "בת לאה". רחל ולאה מייצגות שתי דרכים מרכזיות בעבודת ה' – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-התשובה. רחל מסמלת את עבודת הצדיקים, כפי שנאמר עליה "יפת תואר ויפת מראה", ביטוי לשלמותה הרוחנית. לעומתה, על לאה נאמר "ועיני לאה רכות", תוצאה של בכי, הקשור לעבודת בעל-תשובה.

שוני זה בין שתי האימהות בא לידי ביטוי גם בבניהן: בני לאה היו האחראים למכירת יוסף, וכשעשו תשובה על כך היו בדרגת בעלי-תשובה. לעומתם, בני רחל, יוסף ובנימין, היו צדיקים גמורים (ולכן בית המקדש נבנה דווקא בחלקו של בנימין ולא של יהודה).

לאה ודינה מבטאות אפוא את הכוח לצאת ולפעול גם מחוץ לתחומי הקדושה, להחזיר למוטב ולהשיב בתשובה. ומכאן הוראה לנשי ישראל: אף-על-פי ש"כל כבודה בת-מלך פנימה", הרי אותן נשים שהקב"ה חנן אותן בתכונות מיוחדות להשפיע גם בחוץ – עליהן לנצל תכונה זו לשם שמים, לקרב את הלבבות לעבודת ה' ולהחזיר את בנות-ישראל הנמצאות ב'חוץ' – למוטב.

ברור שפעילות זו צריכה להיעשות בתכלית הצניעות, ועד שגם ב'יציאה' בחוץ יהיה ניכר ש"כל כבודה בת-מלך פנימה". דווקא טבען של הנשים, לפעול מתוך קירוב ורכות, מסייע עוד יותר להצליח בקירוב הלבבות לאבינו שבשמים.