ניגון ארבע בבות
הניגון ארבע בבות (או ניגונו של אדמו"ר הזקן ולפעמים גם ניגונו של הרב) הוא הניגון היסודי והראשי של חסידי חב"ד אותו יצר וחיבר אדמו"ר הזקן עוד בהיותו אצל מורו ורבו המגיד ממעזריטש, אך שיכללו לאחר התמנותו לרבי.
בניגון זה עמקות גדולה וכל תנועה ותנועה שלו מכוונת לעניין רוחני נעלה. חסידי חב"ד זהירים לנגנו בדייקנות גדולה ורק במועדים וזמנים מיוחדים כמו: יום אחרון של שלושת הרגלים, פורים, י"ט כסלו, י"ב תמוז וכדומה. נהוג לנגן ניגון זה בשעת החופה כאשר מובילים את החתן, וכאשר מסובבים את הכלה סביב החתן.
אמר אדמו"ר הריי"צ בשיחה: "כשמנגנים את הניגון בהתעוררות פנימי זהו זמן המוכשר לתשובה והתקשרות וכשמנגנים את הניגון עם טהרת הלב, אחר תרומת הדשן נכונה בתיקון חצות לאחר קריאת שמע שעל המיטה באמיתיות ואחר תפילה במאמץ עמוק אפשר לפעול ישועה פרטית בבנים וחיים".
ארבעת בבותיו של הניגון מכווונים נגד ארבעה עולמות רוחניים; אצילות, בריאה, יצירה ועשיה - כל אחד מעולמות אלו מכוונים לאות אחת משם הוי'.
ניגון זה הוא ניגון ראשון בספר הניגונים.