פרשת מסעי
פרשת מסעי היא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר (מפרק ל"ג פסוק א' עד פרק ל"ו פסוק י"ג).
פרט לשנים מעוברות מסויימות, נקראת פרשת מסעי יחד הפרשה שלפניה, פרשת מטות, כדי שפרשת דברים תיקרא בשבת שלפני תשעה באב.
בסיום קריאת הפרשה בבית הכנסת בשבת, אומרים הקהל וה'בעל קורא': "חזק חזק ונתחזק".
הפרשה בקצרה
- שני - ה' מצווה את עם ישראל שכאשר יעברו את הירדן, הם צריכים לכבוש את ארץ ישראל ולהשמיד את פסלי התושבים בה. התורה מזהירה אותם שבאם לא ישמידו את העמים בארץ, יגרמו אלו צרות רבות לעם ישראל.
- שלישי - התורה מתארת את גבולות הארץ.
- חמישי - התורה מצווה את בני ישראל לקחת להפריש מנחלתם ערים עבור הכהנים שאינם מקבלים נחלה ככל שאר השבטים.
- שישי - ה' מצווה את העם להפריש שישה ערי מקלט. מטרת ערים אלו היא לקלוט אדם שהרג בשגגה אדם אחר. על ההורג לברוח במהירות אל אחת מערי המקלט, ושם לא יכול קרוב משפחת ההרוג לפגוע בו. עליו לשבת שם עד מות הכהן הגדול. באם בית הדין מצא כי ההורג רצח במזיד, מוציאים אותו מעיר המקלט והוא נהרג בבית דין.
- שביעי - ה' מצווה שבאם בת קיבלה ירושה נחלה בארץ מאביה, כפי שהיה במקרה של בנות צלפחד, עליה להתחתן עם גבר מבני השבט שלה בלבד, כך שהנחלה לא תנדוד משבט לשבט. לפי ציווי זה נשאו בנות צלפחד את בני דודיהן לבעלים.
בתורת החסידות
כתב הרמב"ם [1]: "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה . . ואפילו להציל נפש בעדותו . . אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו אינו יוצא משם לעולם. ואם יצא התיר עצמו למיתה" [2]. והקשו באחרונים [3] מדוע אינו יוצא להצלת נפשות, והרי פקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ולמה אין מצות ישיבה בעיר מקלטו נדחית מפני פקו"נ. הרבי מליובאוויטש מבאר[4] ש"אם יצא – התיר עצמו למיתה" אין זה רק דין היתר לגואל הדם להרגו, אלא הוי דין היוצא מעצם גדרו של הרוצח, דבעצם יציאתו מעיר מקלטו "התיר עצמו למיתה".
במשנה (שם) נלמד דין זה מהכתוב "ונס שמה – שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו", כלומר שגדרו של הרוצח בשגגה מצ"ע הוא גדר של "גברא קטילא", ורק "שם" והיינו בעיר מקלטו – "תהא דירתו" שמתחדש אצלו דין "חיות". וכמ"ש "ונס אל אחת מן הערים האל וחי". ד"חיות" הרוצח בשגגה היא רק ב"אחת מן הערים האל". וזהו, שאם יצא "התיר עצמו למיתה", דאין זה רק מצד רשות גואל הדם להרגו, אלא משום שנפקע ממנו גדר "חיות" וכ"גברא קטילא" הוא. ולפי"ז מובן בפשטות הא דאינו יוצא מעיר מקלטו אפילו להציל – דכיון שע"פ דין תורה תיכף כשיוצא מעיר מקלטו כבר נעשה בגדר "גברא קטילא", א"א שיחול עליו שום חיוב ודין לצאת מעיר מקלטו לאיזה ענין שהוא, דהרי פשוט שאין חיוב להציל נפש, כשפעולת הצלה תעשה את האדם ל"גברא קטילא".
