אביי נולד בשנת ד' אלפים ו-ל"ט שנה לבריאת העולם, היה מחכמי התלמוד (אמורא), ותלמידו ובן אחיו של רבה בר נחמני.

היה ראש 'ישיבת פומבדיתא', והיה ידוע בעניותו המופלגת. היה ה'בעל פלוגתא' של רבא, שלאחר פטירתו של אביי בשנת ד' צ"ט, מילא את מקומו כראש הישיבה.

אביו נפטר לפני הולדתו, ואמו נפטרה בזמן לידתו.

שמו הי' גם 'נחמני', ונקרא בשם 'אביי' כראשי תיבות של הפסוק (הושע, פרק י"ד, פסוק ד') "אשר בך ירוחם יתום".

מוזכר גם בטענתו נגד רבה, על שהגדיר עצמו - כבינוני בספר התניא.

הצדיקים העושים אותות ומופתים בעולם, עושים זאת בשותפות עם אביי - שהוא מקור לתורה שבעל פה, ובכח התורה נעשים המופתים.

רמז לדבר, כתוב: "ואם בריאה יברא הוי'" - ר"ת אביי, אלא שהפסוק מתחיל בתוספת וא"ו - ואם בריאה וגו', הרומז על המשכת התורה, כי כל מופת הוא ע"י התורה.

פסוק זה נאמר על אות ומופת (נס) שעשה משה רבינו, כאשר פצתה האדמה את פיה, וקורח עם עדתו נבלעו באדמה עקב היותם "נועדים על הוי'" - שהתנגדו לגילוי שם הוי' שלמעלה מהטבע.

ואף על פי ש"אין כל חדש תחת השמש" - וכיצד תברא בריאה חדשה?

אלא ש"פי הארץ" לבליעת קורח כבר נברא בערב שבת בין השמשות והמופת היה בקרוב בריאה זו לזמן הזה.

ובזה נבדלים ומתיחדים האותות והניסים הנעשים בעולם מכח הקדושה - שנעשים בכח התורה, לעומת השינויים בטבע הנעשים מכוחות הטומאה שברא ה' בעולם שהם בניגוד לתורה.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")