עבד עברי
עבד עברי הוא יהודי שנמכר למשך שש שנים ליהודי אחר. במובנים רבים השיעבוד שלו לאדון דומה לשיעבוד של אדם שהשכיר את עצמו למשך תקופה ממושכת.
בתורת החסידות מבואר משמעותו הפנימית של דין עבר עברי, שהוא עובד את השם מתוך אהבה ויראה (בשונה מעבד כנעני שעבודתו היא במעשה בלבד), אך ההתקשרות שלו לאלוקות היא מגושמית.
בנגלה
מקורו של קנין עבד עברי הוא בספר שמות[1]: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ".
התורה רואה בעצם העבדות של יהודי דבר לא טבעי ולא נכון, המתאפשר רק במצבים מיוחדים: "עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד"[2].
מכירה לעבדות
אדם יכול להימכר לעבד באחד משתי האופנים:
- עבד הנמכר על ידי בית דין[3]: - אדם שגנב ואין לו כיצד לשלם את מחיר הגניבה, בית דין מוכרים אותו ומשלמים על הגניבה בתשלום שקיבלו עבור.
- עבד המוכר את עצמו[4]: אדם מישראל שאין לו את צרכי הקיום היום-יומיים, יכול למקור את עצמו.
התחייבות האדון כלפיו
חז"ל אומרים כי "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"[5], דבר המבטא את ההתחייבויות הרבות כלפיו.
היחס של האדון לעבד צריך להיות מכבד ולא כיחס לעבד[6], אסור לו להטיל עליו לבצע עבודות בזויות או עבודות שאין להן קצבה, והוא צריך להעניק לו מאכל משקה ותנאי מגורים כמו שיש לו עצמו, ואף להעדיף את צרכיו של העבד על שלו.
באם העבד היה נשוי קודם למכירתו, על האדון לפרנס במשך התקופה גם את בני משפחתו.
כאשר העבד משתחרר (במידה ומדבר בעבד שנמכר על ידי בית דין), צריך האדון להעניק לו מתנה מהרכוש שלו (תבואה ובעלי חיים) בשווי מינימלי של שלושים סלעים, על מנת לאפשר לו להתחיל בצורה טובה את חיי החירות שלו. על האדון מוטל גם להשתדל להעניק לו ברוחב יד כפי יכולתו, בדומה ל'הענקה' שהקב"ה העניק לבני ישראל כאשר השתחררו מעבדות מצרים.
שחרורו
עבד עברי יכול בכל זמן שרוצה לפדות את עצמו באמצעות חישוב התשלום ששילם האדון בחלוקה לתקופה של שש שנים, ובגרעון התקופה שכבר עברה, כך שישלם רק על הזמן שנותר עד לשחרורו.
עבד שלא פדה את עצמו בתוך תקופת העבדות, יוצא עם סיומה של השנה השישית, או בהגיע שנת היובל (אפילו אם הוא עבד נרצע).
עבד נרצע
עבד עברי שרצה בסיומה של תקופת העבדות להישאר לעבוד אצל אדונו, מבטא בכך כעין מרידה במלכות שמים, ולכן רוצעים את אזנו במרצע, כפי שהתורה מפרטת את דיניו[1]: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם".
בשונה מהמכירה הראשונה שהיתה לתקופה מוגבלת ובעבור תשלום, הארכת תקופת העבדות ללא תמורה מסמלת את רצונו של העבד להשתעבד לאדון אחר תחת שיעבודו לאדון האמיתי, הקב"ה.
בתורת החסידות
תפקידו להכניס אוכל מהשוק לבית של האדון, כלומר להעלות את עניני העולם שמחוץ ל'היכל המלך' ולתקן אותם שיהיו ראויים להיכלל בקדושה.
והעבד עברי אינו רוצה בפריקת עול ואף על פי שלפעמים נמשך אחרי תאוות תענוגי עולם הזה הוא מתענג מהם, אבל אחר כך הוא במרירות על כך.
(ותפקידו להכניס אוכל מהשוק להיכל המלך ורק משנה בסך הכל את המיקום של האוכל ולא מבשל אותם).
- מדובר על עולם היצירה שפועל רק בשינוי המציאות ולא בשינוי המהות.
כלומר שהאהבה או היראה שלו הם מגושמים ולא הפך אותם לטוב ממש רק שבמקום אהבה לעניני העולם הזה יש לו אהבה לאלוקות. וכל עבודתו היא במעשה בלבד.
ראו גם
לקריאה נוספת
- דרך מצותיך, מאמר ד"ה "אמה עבריה".
- עבד עברי. הנמכר לישראל, ולעכו"ם. לקוטי שיחות חל"ב עמ' 161 (עמ' 174)