המבול

המבול היה הצפת מים בכל שטח העולם (חוץ מארץ ישראל) באמצעות גשמים עזים ופתיחת מעיינות הארץ הרותחים, ומטרתו הייתה בכדי לטהר את העולם מחטאי הדור - חטאים חמורים ביותר. לאחר המבול הבטיח הקב"ה לנח ששוב הוא לא יביא מבול לכל העולם.

ההר המזוהה עם הרי אררט

ציור המראה את עליית החיות, זוגות זוגות, לתיבה

תיאור המים יורדים לאחר המבול

רקע

ערך מורחב – דור המבול

לאחר שכל בני האדם שבעולם החלו להתנהג בשחיתות מוסרית, בעוברם על שלושת העבירות החמורות ביותר גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים{{בראשית ו, א-ב.}}, הציף הקב"ה את האוקיינוס על שליש עולם.

אולם בחלוף זמן ועדיין לא שבו בני האדם מדרכם, החליט הקב"ה שצריך לשים לדבר סוף, כי הם טימאו את הארץ יותר מידי, ולא רק בני האדם התנהגו בשחיתות, אלא ההנהגה פשתה גם בין בעלי החיים השונים. ולכן הוא יביא מבול - שטפונות מים בכדי לבער את קיומם. משך הזמן שנתן הקב"ה כארכה אחרונה היה מאה ועשרים שנה.

האדם היחיד שלא שיחת את דרכו יחד עם שאר בני האדם היה נח, והקב"ה החליט שהוא יהיה זה שישרוד את המבול ויביא לקיום חיים חדשים לאחריו. בכדי שהוא ישרוד יחד עם בני משפחתו, השהה הקב"ה את כח ההולדה שלו עד לגיל חמש מאות, בכדי שבנו הגדול לא יהיה "בר עונשין" בזמן המבול.

ההכנות למבול

כאשר נח הגיע לגיל ארבע מאות ושמונים שנה, הורה לו הקב"ה להתחיל לבנות את התיבה, על מנת שאנשי דורו יראו אותה וידעו שאכן עתיד לבוא מבול על הארץ. על פי פשוטו של מקרא, בניית התיבה הייתה צריכה להעשות אך ורק על ידי נח בעצמו.

מידות התיבה היו: שלוש מאות אמה אורך, חמישים רוחב ושלושים גובה. בתיבה היו שלושה קומות, פתח התיבה היה בצידה בקומה השנייה. וחלון קטן נעשה מלמעלה. כן הוא היה צריך לעשות "צהר" - אמצעי תאורה לתיבה, שהוא חלון או אבן טובה ומאירה. את התיבה עליו לעשות מעצי "גופר", ולזפתה מבפנים ומבחוץ.

שבעה ימים קודם הזמן המיועד, הורה הקב"ה לנח להביא אל התיבה את בעלי החיים השונים, מבעלי החיים הכשרים שבעה זוגות, ומבעלי החיים שאינם - זוג אחד, ואפילו מן השדים. בהגיע היום המיועד באו מאליהם כל בעלי החיים שדבקו במינם והתקבצו אל התיבה.

הפרשה בתורה

לאחר שהקדוש ברוך הוא הזהיר את הנבראים על ידי שליחו נח כי אם לא יחזרו מדרכיהם הרעים תבוא עליהם מבול שיאבד אותם, ולאחר שלגלגו באזהרות המפורשות ואף הוסיפו להרשיע, בא המבול, ואיבד את כל היקום:

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים: וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:

בתורת החסידות

על פי תורת החסידות, כמבואר במאמרי אדמו"ר הזקן, המבול לא היה רק אמצעי להמית את הנבראים, שהרי היה אפשר באופן אחר - אלא שימש גם כעין מקווה. כשם שהמקווה מורכב מארבעים סאה מים, כך גם מי המבול ירדו במשך ארבעים יום (למרות שהנבראים וודאי לא נטהרו, שהרי נאבדו משני העולמות וכמאמר רז"ל "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא" - הכוונה היא שהארץ נטהרה).

הרבי מוסיף גם ידוע שהמקווה היא עניין שנעשה בניין חדש (שלכן טובלים בין ערב שבת לש"ק וזהו עניין טבילת גר), ולכן הוצרך המבול לעולם כמקווה לקראת בניית העולם מחדש. וכפי שנאמר שביציאתו מהתיבה נח ראה "עולם חדש", כיון שהעולם הזדכך בדוגמת הזיכוך בימות המשיח. ולכן גם משווה המדרש את מי המבול למצב שלפני הבריאה, בו היה העולם "מים במים" ואחדותו של הקב"ה התגלתה בתכלית, כי גם במבול נוצר מצב נעלה זה.

לכן גם נימוחו ג' טפחים של עומק המחרישה, כי גם הארץ הוציאה פירות שלא ממין הזריעה, שהוא עניין זנות, והיה צורך לטהרה.

לכן גם נאסרו נח ובניו בתשמיש המיטה, למרות שלכאורה רק נח היה צריך להיאסר מפני שהיו אלו שנות רעבון וצרה, מה שאין כן בניו - שהיו מותרים לכאורה שהרי היו חשוכי בנים, אלא שגלוי וידוע לפניו שכיוון שהסיבה שמותר גם בשנת רעבון הוא שמא תתעבר, ובשנים אלו וודאי לא תתעבר, כיוון שהיה זמן של היפך "לשבת יצרה"