צפורניים הוא כעין עור עבה המכסה על קצות האצבעות של הידים והרגלים ושומר עליהם מפני נזק העשוי להגרם להם. בקבלה מבואר כי חלק הצפרניים שמחובר לגוף שייך ללבושי הקדושה השומרים על הקדושה, ואילו החלק העודף מהידים שייך לקליפות ועל ידי גידולם האדם מוסיף חיות בקליפות.

שוחט בבדיקת סכינו על ידי צפרניו
כלי העשוי לגזיזת צפרנים

בהלכה

הצפרניים משמשים לעיתים כחפץ של מצוה, כאשר הם משמשות לשוחט לבדיקת הסכין, וכמו שמובא בגמרא ש"צריכא בדיקה אבישרא ואטורפא"[1].

ענינו בעבודה, שהשוחט צריך לבדוק את עצמו שלא יהיו לו צפרניים[2] דוקרות... וכן צריך לבדוק את דיבורו, תוכן הדברים וסגנונם, שיהיה כדבעי למהוי, ובלאו הכי אינו אלא "סקאטאבאיעץ", איש בעל מאכלת שהורג בהמות, ואז טוענת נגדו הבהמה: מדוע נוטל אתה את החיות שלי, במה הנך יותר טוב ממני?!...[3].

גם המוהל משתמש בציפרנו למלאכת הפריעה שהיא הסרת הערלה הדקה, כעין עור דק המכסה את עטרת המילה. בספר התניא מסביר אדמו"ר הזקן, שכפי שבערלת הבשר הגשמי ישנם שני שלבים[4], כך גם ב'ברית המילה' של עורלת הלב ישנם שני שלבים, כשבשלב הראשון צריך האדם להסיר את העורלה הגסה ובשלב השני להסיר את העורלה הדקה[5].

מלאכת גוזז

  ערך מורחב – גוזז

כמו כן מוזכרים הצפרנים בהלכות שבת בקשר לאיסור מלאכת גוזז:

הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ, אוֹ בְשִׁנָּיו, וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב, חַיָּב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה

שבת פרק י' משנה ו'

מפרש הרמב"ם[6]: הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו כו'. התולש מעציץ נקוב חייב כו' - וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו, רוצה לומר מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר, אבל מי שנטל אחת מהם במספרים ודומה לו מכלי הגלוח, כיון שנטל שתי שערות יתחייב לו לדברי הכל, וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפילו ביד שהוא חייב.

בגזיזת צפרנים נחלקו הראשונים, שלפי דעת התוספות גזיזת הצפרנים נחשבת מלאכה שצריכה לגופה, מכיון שהיא נצרכת לבן אדם למרות שהצפרנים עצמם אינן נצרכות, אבל הריב"ש חולק על כך וסובר שגזיזת הצפרנים נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיון שאין תועלת בחפץ שבו נעשה המלאכה דהיינו הצפרנים[7].

הבדלה

 
המנהג להאיר את הצפרנים בברכת בורא מאורי האש

לאחר ברכת מאורי האש מביטים על הציפורנים של ארבע האצבעות - חוץ מהאגודל - של יד ימין. סיבת הדבר:

שלושה נביאים - יחזקאל, ישעיה וזכריה - מתארים את הקב"ה יושב על כסא כבוד בעל ארבע רגלים, המוצב במרכבה שבה ארבע דמויות, אלא שיחזקאל ראה "ארבעה פנים גו', פני אדם, פני אריה גו', פני שור גו', פני נשר, וזכריה ראה ארבעה סוסים, גם ההשפעה מגן עדן היא בעלת ארבעה חלקים, ככתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. גם חניית שנים עשר השבטים במדבר, סביב משכן ה', היתה בארבע קבוצות..

בתורת הקבלה מוסבר שבעצם אלו ארבעה כוחות אלוקיים, המכוונים כנגד ארבע אותיות שמו הקדוש י-ה-ו-ה: חסד, גבורה, תפארת ומלכות, והם ארבעה מלאכי עליון: מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל, ומרכבת ה' מוליכה את ארבעת הכוחות הללו לעולם, השפעת שפע אלוקי לכל הנבראים.

לכן מביטים רק על ארבע אצבעות ולא על האגודל: ארבע אצבעותיו של היהודי, מכוונות כנגד ארבעה מיני ההשפעות האלוקיות הנמשכות לעולם, וכשמסתכלים עליהם לאור האבוקה, זוכים לדבוק בהשפעות האלוקיות.

בחסידות

בחסידות נמשלים הצפרניים שברגליים כמשל לנשמות הנמוכות ביותר בכללות נשמות ישראל, ומביע את גודל היחוד של כללות נשמות ישראל בהקב"ה. הקב"ה אב לישראל - שנאמר: "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלקיכם" פירוש; כמו שכל אברי הבן - אפילו הצפרניים שברגליו - נתהוו ונמשכו מטפת מוח האב, על ידי השהייה תשעה חדשים בבטן האם, ובתקופה זו ירדה טפה זו מבחינת איכותה ומהותה, ממדריגה למדריגה - להשתנות ולהתהוות ממנה כל אברי גוף הבן, ואפילו צפרניים שאיכותן שפלה לאין שיעור מאיכות חומר טיפת מוח האב - גם אלו נתהוו ממנה. נמצא ששרש כל האברים - אפילו הצפרניים - הוא מוח האב.

ולא עוד אלא גם בירידתן למדריגת צפרניים, הן עדיין קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום - במהותן ועצמותן הראשון שהיו חומר מוח האב, ומסוגלים לחיות.

ועל ידי התקשרותן ודבקותן במוח הבן, יונקים ממנו חיותם - החיות הבאה ממוח האב. כך -כביכול- נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו של אבינו שבשמים, הנקראת על-דרך משל - "מוח האב".

ואפילו הנשמות של עמי הארץ ופחותי הערך, שהם על דרך משלבחינת "צפרנים" של עם ישראל לעומת ראשי אלפי ישראל - עיני העדה, גם אלו שרשם ב"מוח האב" - גם בהם יש גילוי אור אין סוף ב"ה, וזאת על ידי התקשרותם ודבקותם בראש ומוח ה"בן" - "בני בכורי ישראל", שהוא הרבי - ראש בני ישראל.

כמו כן בבהיום יום מובא: תורת החסידות דורשת, כי תחלה להוכחה צריכים להסיר את הצפרנים, ניט שטעכען זיך, כי בטופרהא אחידן, יעדער שטאך איז קליפה וסטרא אחרא, ואחר נטילת הצפרנים צריך להיות נטילת ידים כמבואר ענינה בדברי אלוקים חיים, המשכת המוחין למדות.- (תרגום: תורת החסידות דורשת, כי תחלה להוכחה צריכים להסיר את הצפרנים, לא להידקר, כי "בצפרנים הן - (הסטרא אחרא) - נאחזות", כל דקירה היא קליפה וסטרא אחרא, ואחר נטילת הצפרנים צריך להיות נטילת ידים, כמבואר ענינה בדברי אלוקים חיים, המשכת המוחין למדות.)

הערות שוליים

  1. חולין יז, ב. וראה רשימות חוברת ט (ילקוט) ע' 6.
  2. ראה ספר המאמרים קונטרסים חלק ב' שב, ב ואילך. אגרות קודש (אדמו"ר הריי"צ) חלק ב' ע' תקכה. חלק ד' ע' יד ואילך. נעתק בהיום יום כ"ב באלול.
  3. תורת מנחם, שמחת תורה תשי"א
  4. שלב של מילה בה מורידים עם סכין את חתיכת הבשר העבה המכסה על הגיד, ושלב של פריעה בה מסיר המוהל באמעות ציפרנו קרום דק המכסה את הגיד.
  5. תניא אגרת הקודש פרק ד'.
  6. בפירוש המשניות מסכת שבת פרק י משנה ו
  7. ראה בחידושי הצמח צדק על משניות מסכת שבת פ"י שדן בזה

[[קטגוריה: