אויב

אויב ושונא הוא כינוי לכל עניני העולם וצרכי הגוף הגשמי שאדם מתאוה להם, משום שהם מונעים מהאדם את האפשרות להתענג על הוי', כתורת הבעש"ט על הפסוק "כי תראה חמור שונאך וגו'" - כאשר תראה ותתבונן בחומר שלך, יתברר לך שהוא שונאך וכו'.

זאת, למרות שתאות האדם היא לא תמיד שלילית לגמרי, אלא לעיתים - התאוה היא גם לדברים גשמיים שהאדם צריך להם - הן לצורך קיומו והן לצורך עבודתו את ה', מכל מקום, צריך להיות; "ידך בעורף אויבך", היינו להתייחס אליהם בבחינת "עורף" ואחוריים של הרצון - "כמאן דשדי בתר כתפוי" - בעל כורחו, וכאילו כפאו וכו'.

והיינו, שלא ירצה באמת את הדברים הגשמיים, אלא ירצה רק לנצלם למטרות רוחניות טהורות, כי הם עצמם שנואים בעיניו, מאחר שהתאוה שהם מעוררים מפריעה לדבקות בה'.

הבדל בין אויב לשונא

האויב גרוע משונא, כי האויב הוא שבלבו איבה עולמית, והוא בחינת קליפת עמלק - יודע את רבונו ומכוון למרוד בו. והטעם לזה, כי איבה - הוא ניגוד המקביל לאהבה, שפירושו - רצון, והוא הרצון הא-לקי שבנשמה - שלמעלה מהשכל, כך האיבה היא שנאה עולמית - בלי טעם ודעת. מה שאין כן שנאה, הוא רק היפך האהבה - תולדת השכל, כך גם השנאה באה כאשר יש לו טעם הגיוני לשנוא את השנואי לו, וממילא היא מוגבלת בהגבלת הטעם וההגיון, ואם וכאשר - תשתנה הדעה ויתבטל הטעם לשנאה תתבטל גם השנאה.

נמצא, שהאויב והשונא - שניהם מיצגים את הקליפות וסט"א, אלא שקליפת עמלק היא כולה רק רע באופן מוחלט - האויב הנצחי לישראל, שאין לו תקנה לעולם, וצריך להשמידו לגמרי, ולמחותו מעל פני האדמה, ואילו שאר הקליפות הן מוגבלות ברע שבהן, ואפשר להפכן לטוב.

מקורות לעיון:

תורה אור מה ע"ד, באתי לגני תשי"ג ס"ו, אוה"ת בחקותי ריא.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")