ראייה

ראיה בחסידות היא דרגה גבוהה של בהירות בעבודת השם, הנמשכת מספירת החכמה. בחינה זו נמשלת בראיה על פי מאמר חז"ל "אינה דומה שמיעה לראיה", שבא לבטא את השייכות העצמית של הרואה בעצמו שאין לו כל ספק ואפילו לא אי בהירות, לעומת השמיעה שהיא ענין הברור פחות, באופן שרק השכל שבענין מגיע להבנה ולא הענין עצמו. מסיבה זאת בזוהר הקדוש ובתלמוד הירושלמי שהארתם מספירת החכמה משתמשים בלשון "תא חזי" (בא וראה), לעומת תלמוד הבבלי שהיא הארת הבינה שבה משתמשים בלשון "תא שמע" (בא ושמע).

מכיון שהראיה קודמת בחשיבותה לשמיעה וגם העינים קודמים בשרשם לאזנים, נמצא כי לפי סדר ד' החושים שהם ראיה שמיעה ריח וטעם הראיה מכוונת כנגד האות י' של שם הוי"ה שהיא כנגד החכמה.

אך מבואר כי האורות העצמיים של העינים לא נתגלו בשלימות, ורק האורות החיצונים של העינים (בחינת המלכות) שבהם נתגלו בעולם התוהו. מסיבה זאת, האורות שבעולם התוהו לא היתה להם קיום, וכולם נשברו. לעומת זאת בשלב המוקדם יותר של אורות האוזן שיצאו בשלימותם (בחינה הנקראת הבל) לא נשברו, והם אורות עולם העקודים.

לעתיד לבא כשיתוקנו אורות העינים בשלימות, תהיה העבודה בבהירות השלימה של עולם התוהו, שיש בהם מעלה של בהירות וראיה למרחוק.