לשון הקודש
לשון הקודש הינה השפה של הקדוש ברוך הוא, ובאמצעותה ברא את העולם והמשיך לנבראים את החיות האלוקית.
מאז בריאת העולם, דיברה האנושות כולה בלשון הקודש, עד מאורעות מגדל בבל שבעקבותיהם בלל ה' את שפת כל הארץ.
מהות השפה
השפה מורכבת מ אותיות התורה שהן מן השמים, והן הנקראים לשון הקודש משום שנמשכים מבחינת קודש העליון. לעומת זה, ישנן השפות המכונות 'שפות הסכמיות' המורכבות מאותיות לעז שבני אדם יצרוה, והיא לשון חולין - לשון לעז.
השימוש בלשון הקודש
הרבי הריי"צ יצא נחרצות נגד השימוש בלשון הקודש כשפת חולין, ודימה זאת ללימוד התורה לשם חכמה ללא אלקות[דרוש מקור].
אדמו"ר הריי"צ כותב גם בשם אדמו"ר הרש"ב, שבאחד ממכתביו הקדושים אודות הדיבור בלשון הקודש, המוכיח על פי יסודות מהתורה בנגלה ובנסתר, כי הדיבור בשפת הקודש בעניני חול אסור הוא, ובהמשך דבריו יגיד, התבוננו כי בלשון שאמר הקב"ה אנכי ה"א, ידברו בו בני אדם כל דבר הנמאס והנאסר.[1]