אחדות ישראל
לקט עניינים על אחדות ישראל
מלוקט מדברי רז"ל ורבותינו נשיאנו, צמוד ללשון הרב.
כל ישראל הם גוף אחד, מצד שורש נפשם בה' אחד
בטעמי מצות פרשת קדושים כתב האריז"ל וזה לשונו: כי כל ישראל סוד גוף אחד של נשמת אדם הראשון כנודע אצלנו (בספר הגלגולים פ"א ב') וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי ומזה הוא הערבות שאדם ערב בשביל חברו אם יחטא. ולכן נוהג מורי ז"ל לומר פרטי הוידוים כו' כי כל ישראל גוף אחד. עד כאן לשונו.
וביאור דבריו הוא שאדם הראשון היה כללות כל הנשמות כולם שבישראל (לבד מאותן שיבואו אחר התחי' עיין שם פ"ז) שהי' כולל כולם. מהם נתלים בראשו מהם בזרועו כו' ועל שם זה נקרא אדם אדמה לעליון כי הוא בחינה כללית ונמשך מבחינת אדם דלעילא שכולל יו"ד ספירות וכדכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד' כ"ב).
והנה מבואר במקום אחר בענין אדם דלעילא שהוא בחינת שם מ"ה דתיקון שיהיו היו"ד ספירות כלולים זה מזה שחסד יהיה כלול מגבורה וגבורה מחסד וכיוצא מה שאין כן בתהו היו בבחי' פירוד זה תחת זה. וההתכללות הזאת הוא ע"י המשכת שם מ"ה שממצחא שהוא בחי' א"ס הכולל כל ההשתלשלות ופרטי הנמצאים כי ממך הכל כתיב (דה"א כ"ט י"ד) ולכן הוא הגורם ג"כ ענין ההתכללות אחרי יציאתם אל הגילוי כאו"א בפ"ע.
ועד"ז יובן ג"כ בנשמות ישראל שהם קומה שלימה ביחד דהיינו נשמת אדה"ר שהיא כללותם והגם שיש בה רמ"ח איברים מיוחדים הרי הם כלולים זה מזה.
וכמו עד"מ בגוף אחד שהגם שהוא בהתחלקות ציור איברים ראש ורגלים וידים וצפרנים מ"מ כל א' כלול מזולתו שביד יש חיות מעין הרגל ע"י הוורידים שנמשכו בו וכן בשאר כל האיברים וכנודע שמרפאים אבר א' ע"י הקזה בחבירו מצד עירוב הדמים וההתכללות הזאת באיברי הגוף ובחיות הנפש שבהם הוא מחמת כללות החיות שכולל כולם שהוא המאיר במוח שבראש שממנו נתפרדו כל א' לעצמו והוא כולל כולם דרך משל ההיולי כידוע. ולכן המוח הוא המרגיש כל כאבי הרמ"ח איברים וכאב היד עם הרגל שוים אצלו אדרבה לפעמים ירגיש המוח יותר כאב מכה שבצפורן מכאב מכה שביד כנראה בחוש.
ועד"ז הי' ההתכללות ברמ"ח איברי נפש אדה"ר זה מזה מחמת מקור חיי נפשו שהוא מבחי' חכמה עילאה דאדם העליון בחי' א"ס ב"ה ששורה ומתייחד בחכמתו שהוא וחכמתו א' ולכן נאמר בני בכורי וכמו הבן שהוא טפה ממוח האב, אך אמנם לאחר שנתחלקה נשמת אדה"ר לשרשים רבים וכל א' נחלק לענפים ולניצוצות רבות בגופות מיוחדות הרי זה כמשל האיברים שנפרדו זה מזה ולא יכאב להיד מכה שברגל המופרדת ממנו וכיוצא. אמנם הפירוד הזה הוא רק מצד הגוף אבל הנפש לא נפרדה באמת וכולם מתאימות וכמשל היד שיש בה מוורידי הרגל והעין וכן ברגל מן היד כו' וכיוצא ויש לה כאב עצום ברוחניותה מכאב העין כנ"ל במשל.
ולכן אמר האריז"ל כל פרטי הוידוים שחטא א' מישראל שהרי הוא כאב אותו אבר שבו מושרשת נפש אותו הישראל ומגיע הכאב גם לאבר העליון שמושרש נפש האריז"ל ובפרט מצד מקור נשמותינו מוח האב וחכמתו ית' הכולל את כולם ומרגיש כאב כל הרמ"ח איברי', ולכן נצטוינו ג"כ לאהוב כל אדם מישראל שהרי כל אדם כלול מכל נשמות ישראל כנ"ל מן האיברים והרי א"כ בו יש זולתו ג"כ ויאהב זולתו כמוהו וכן הוא כלול בזולתו כנ"ל בקישור האיברים.
וזהו ג"כ שצריך לקבל עליו מצוה זו קודם התפלה כדי שיוכל למסור נפשו באחד שתעלה לפני ה' בבחי' מ"ן בק"ש וא"א להיות עלי' זו אא"כ תהי' שלימה ובריאה דהיינו שתהי' כלולה מכל הנשמות שהוא כמו האבר שבריאותו הוא כשבריאים הוורידים שבו הכלולים מכל האיברים, שאז תעלה לרצון לפני ה' בחכמתו ית' שהיא הכוללת כל הנשמות כולן כא' ממש, שלפי שהנשמה יש בה בהתכללות ג"כ מכולן יכולה היא לעלות באור הכללי שהוא מקורן ושרשן, וההתכללות זאת הוא כשהאדם מראה בעצמו ובגופו כן שאוהב רעהו כאיברים הכלולים זה מזה ושלי שלך כי עצמו ובשרו הוא, משא"כ כששונא לא' מישראל בלבו הרי הוא מפריד מנפשו אותו חלק של זולתו הכלול בו ודוחהו מעליו בשנאה זו ששונאו ומסלק רצונו ממנו וממילא יש פגם וחסרון בנפשו שנחסר בו החלק הנ"ל ונעשה בעל מום. כי באמת כל אבר פרטי כלול מתרי"ג והיינו מהתכללות זולתו בו וע"י השנאה הוא מפריד ממנו אותו חלק הפרטי ואז אינו יכול לעלות לרצון לפני ה' וכדכתיב אשר יהי' בו מום לא יקרב להקריב כו' (ויקרא כ"א י"ז), שאור אין סוף ב"ה הכולל כולם לא יסבלנו מצד החסרון שבו שחיסר אותו [האבר] הפרטי שהרי א"ס ב"ה כולל גם אותו. ודי למבין.
ולכן נצטוינו כמה לא תעשה בהקרבת בעלי מומים הן בכהנים הן בקרבנות עצמן כמ"ש בפ' אמור ונצטוינו ג"כ במצות עשה להקריב כל קרבן תמים כדכתיב תמים יהי' לרצון כו' (ויקרא כ"ב כ"א).
(דרך מצותיך להצמח צדק מצות אהבת ישראל)
כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך. היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה. (היה חותך בשר וירד הסכין לתןך ידו, וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השניה על שחתכה הראשונה, כן הדבר הזה כיון שכל ישראל גוף אחד הן, דין הוא שלא ינקום מחבירו שהוא כנוקם מגופו).
(ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד וקרבן העדה שם)
והנה ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקי'. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. (ספר תניא קדישא פרק לב)
אחד ממש מצד העצם דאלוקות שהוא העצמות ברוך הוא הכוללם
אהבת ישראל היא מה שהנפשות אוהבים זה את זה להיותם אחד ממש מצד העצם דאלוקות שהוא העצמות ברוך הוא הכוללם. וזה הבנת מאמר רבינו הגדול נ"ע הנפשות מתאימות והיא אהבה עצמית המקשרת את כל ישראל כאחד בלי הפרש נוסחאות.
(אגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ נ"ע ח"ב ע' תקכד. נעתק בקובץ מכתבים לתהילים בתחלתו)
אתם נצבים היום כלכם וגו'. הנה פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה ומרומז במלת היום דקאי על ר"ה כי זה היום תחלת מ מעשיך זכרון ליום ראשון. שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה עד לפני הוי' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך פרט הכתוב עשר מדרגות שכמו שיש עשר מדרגות בנפש האדם דהיינו ג' שכלים וז' מדות כך הנה כל ישראל הם קומה אחת שלימה וכללות נשמתותיהן נקרא כנסת ישראל שנחלקת לעשר מדרגות ובראש השנה מתעלים כל המדרגות אפילו מחוטב עציך עד שואב מימיך שהם בחינות ומדרגות התחתונות להיות כולם מתעלים למעלה במקור חוצבם. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל פי' שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד.
כי זהו כלל גדול דכל דאתי מסטרא דקדושה הוא בבחי' נעוץ סופן בתחלתן שאין לו בחינת ראש וסוף והוא בחי' עגולים שנמשך מבחי' סובב כל עלמין.
ולכן אמרו רז"ל הוי שפל רוח בפני כל אדם לפי שיש בכל אחד ואחד בחי' ומדרגות מה שאין בחבירו וכולם צריכין זה לזה. ונמצא שיש יתרון ומעלה בכל אחד ואחד שגבוה מחבירו וחבירו צריך לו. וכמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים שאף שרגלים הם סוף המדרגה ולמטה והראש הוא העליון ומעולה ממנו, מכל מקום הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם וגם הם מעמידי הגוף והראש וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו, ונמצא שאין שלימות להראש בלתי הרגלים כך הנה כל ישראל קומה אחת שלימה. ונמצא אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחי' ראש לגבי חבירו הרי אין לו שלימות בלי חבירו וימצא חסרון בנפשו מה שחבירו משלימו ועי"ז יהיה בטל ושפל רוח לגבי חבירו מבלי ימצא האדם ראש וסוף וע"י ביטול זה יתאחדו להשראת יחודו ית' שמסטרא דקדושה בלי ראש וסוף.
משא"כ מי שמחשב בדעתו נפרד במעלתו לגבי חבירו ועושה ראש וסוף נפרדים הרי הוא נופל בעלמא דפרודא שמסט"א.
והנה בראש השנה הוא בחי' התשובה שכללות נשמות ישראל תשובנה למקורם ושרשם.וזהו בהתאסף ראשי עם, ראש הוא בחי' המחשבה וראשי עם הם בחינות המחשבות של כללות ישראל שהם מתאספים מעלמא דפרודא שנפלו מחשבותם להיות זה פונה לכאן וכו' ונעשים רשות היחיד ליחודו ית' (ועד"ז הוא פי' שמע ישראל שמע לשון אסיפה מלשון וישמע שאול וכמ"ש במ"א וע' בפע"ח שער ר"ה פ"ג).
אהבת ישראל ואחדות ישראל - מצוה אחת
המצוה היא אהבת ישראל ("ואהבת לרעך כמוך"), שבזה יש עדיין שני אישים נפרדים, אוהב ואהוב (אלא שהאהבה היא "כמוך"); הסיבה שאפשר להיות אהבה "לרעך כמוך" היא מצד הענין ד"אחדות ישראל", שפירושה, שכל ישראל הם מציאות אחת, כאיש אחד ממש.
בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) מבואר ש"כל ישראל גוף אחד הן" (ל' הקה"ע שם), כמובא שם משל לזה מב' ידים של גוף אחד, דאע"פ שאהבת אחים אינה כאהבה לאיש זר, אלא היא אהבה עצמית, בלשון הכתוב "עצמי ובשרי אתה" — מ"מ הרי הם אישים נפרדים ומחולקים; משא"כ זה שכל ישראל גוף אחד הן, מפני שכל ישראל הם "קומה אחת שלימה" (לקו"ת ר"פ נצבים) , אין בהם (גם כפי שהם במקומם) גם ההתחלקות של אחים, אלא הם מציאות אחת, "גוף אחד".
(ליקוטי שיחות חלק לא, שיחה א' לפ' בשלח)
אף על פי שאחדות ישראל הוא נעלה יותר מאהבת ישראל, ע"י אהבת ישראל באים ממילא גם לידי אחדות ישראל.
(ליל שמחת תורה תשמ"ג. בלתי מוגה. הנחות לה"ק ס"י. עיין שם בארוכה)
טעם הדבר שציווי התורה מתייחס לאהבת ישראל ולא לאחדות ישראל (ש"פ בראשית תשמ"ג. בלתי מוגה. הנחות לה"ק ס"ט. עיין שם בארוכה)
כמה אופנים באחדות ישראל
כשם שה"אחדות" שבאברי הגוף יש בה כמה אופנים כ"ה גם באחדות דישראל: א) שלימות הגוף תלוי' בזה שישנם בו כל האברים, כי כשחסר אחד מהם, אף אם הוא האבר הפחות ותחתון ביותר, כל הגוף אינו גוף שלם.
ב) למעלה מזה הוא — שכל אברי הגוף משלימים זא"ז, כי כולם צריכים זל"ז, וכמו שעל ידי הקזת הדם ברגל יתרפא הראש, וכן הרגל מעמיד את הראש ומוליך אותו, אשר מצד ענין זה נק' הרגל ראש והראש רגל (כי בענין זה מקבל הראש מן הרגל), וכל אבר הוא "ראש" מצד מעלתו הפרטית שהוא משפיע בשאר כל האברים, ועד באופן ש"לא ימצא בהם ראש וסוף"43.
אבל בשני אופנים אלו עדיין ישנה התחלקות בין האברים, דלא מיבעי באופן הא', ששלימות הגוף תלוי' בזה שישנם רמ"ח אברים, שזהו דוקא כשישנם רמ"ח אברים מחולקים, היינו שיש בו כל הרמ"ח מעלות פרטיות של כל הרמ"ח אברים, שעל ידי כולם יחד נוצרת "קומה אחת שלימה"; אלא גם לפי האופן הב', שלא ניכרת כ"כ מעלתו של אבר אחד על זולתו, שהרי כולם הם "ראש" — מ"מ, מעלתו של כל אבר היא רק בענינו הפרטי, במה שהוא מחולק מחבירו.
אבל אמיתית האחדות שבקומת הגוף היא, כאשר כל אבר מרגיש שעיקר מציאותו וענינו אינו תכונותיו הפרטיות אלא בזה שהוא חלק מגוף האדם בכללותו, שענין זה הוא בכל האברים בשווה, שכולם הם חלק מקומה זו בשווה, ומצד זה הרי הם בהתאחדות גמורה44.
וכן הוא גם בהתאחדות דישראל, שכל ישראל ערבין ומעורבים זה בזה, להיותם קומה אחת שלימה, שישנם בזה שלשת אופנים אלו:
א) השלימות דכלל ישראל היא כאשר ישנם כל הסוגים מ"ראשיכם שבטיכם גו'" עד "שואב מימיך"45. ב) למעלה מזה — שכל סוג מבנ"י משפיע ממעלתו לשאר כל ישראל, באופן שכל ישראל צריכים זה לזה ומשלימים זה את זה, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף. ג) האחדות הכי עליונה, זה שכל ישראל הם חלק מכלל ישראל, שזהו מצד נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מישראל, שזהו בשווה ממש אצל כולם, וזהו אמיתית הענין דכל ישראל ערבין ומעורבין זה בזה46, שאין בזה התחלקות כלל (דראש ורגל), וכולם הם כמו נקודה אחת ממש47.
הערות: 43) ראה לקו"ת ר"פ נצבים. וראה לקו"ש ח"ד (ע' 1141 ואילך) בביאור ב' האופנים שבלקו"ת (שם) "לאחדים" "כאחד", שלנגד זה אומר בלקו"ת "כולן צריכים זל"ז", "כל ישראל קומה אחת שלימה". וראה הערה הבאה. 44) ע"פ המבואר בהערה הקודמת י"ל, שגם בלקו"ת בהעלותך (שבהערה 31) בביאור ענין מקשה דהמנורה — נכללו כמה דרגות: א) נעשה מה שלמטה למעלה ונתערב הכל עליון בתחתון ותחתון בעליון, ב) קומה אחת, ג) עד ירכה עד פרחה כולם מקשה א'. 45) נצבים כט, טי. 46) וי"ל שע"פ אופן הג' הנ"ל בהתאחדות ישראל שייך ערבות גם כלפי מומר, כמובן מסנהדרין מג, סע"ב ואילך. וראה בארוכה שו"ת עין יצחק אה"ע ס"א. ואכ"מ. 47) ראה גם צפע"נ לסנהדרין שם "הגדר דערבות משום שכל ישראל הוה כמו מין יחיד מין פרטי נקודה".
(ליקוטי שיחות חלק ל, שיחה א' לפ' ויגש)
ופשוט הוא, שהאחדות מצד זה ש"אב אחד לכולנה" היא למעלה יותר מהאחדות ד"כל ישראל גוף אחד". שהרי אפילו דרגת האחדות דגוף אחד ממש (לא רק אחים), אינה אחדות מוחלטת, כי גם בגוף אחד ישנה ההתחלקות דאברי הגוף, עד לחילוק מן הקצה אל הקצה — ראש ורגל; משא"כ כפי שנפשות ישראל כלולות בשרשן ב"אב אחד" הרי הם למעלה מהתחלקות34; ועאכו"כ מצד אמיתית שורש הנשמה ב"ה' אחד"35 (דנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"36), הרי כשם ש"ה' אחד" הוא פשוט בתכלית הפשיטות37, למעלה מכל התחלקות, כן הוא בנוגע לנשמות ישראל (שהם "חלק אלקה ממעל ממש"), שענין האחדות "מצד שורש נפשם בה' אחד" הוא באופן של נקודה אחת שלמעלה מגדר התחלקות לגמרי.
הערות: 34) ראה תניא פ"ב שהוא כמו בן הנמשך ממוח האב. ע"ש. 35) ולא רק "אב אחד" — בחי' חכמה, שהוא מקור להתחלקות. וי"ל שנרמז בל' התניא שם "שכולן מתאימות" — ראה סה"מ תרס"ט (ע' עג) "שמתאימות המה דהיינו בעצם מהותם", העצם שלמעלה מגילויים. ע"ש. וראה מכ' כ"ק מו"ח אדמו"ר (קובץ מכתבים לתהלים בתחלתו. אגרות קודש שלו כרך ב' ע' תקכד): "הנפשות אוהבים זה את זה להיותם אחד ממש מצד העצם דאלקות שהוא העצמות ב"ה הכוללם וזה הבנת מאמר. . דהנפשות מתאימות". 36) ל' התניא רפ"ב (ע"פ ל' הכתוב איוב (לא, ב), אלא שמוסיף תיבת "ממש"). וראה בארוכה שפע טל בהקדמה.
כל ישראל ערבים זה בזה
מבואר בספרים31 הפירוש ב"כל ישראל ערבין זב"ז" — ש"ערבין" הוא גם מלשון מעורבים, שכל ישראל מעורבים זה בזה, דכל ישראל ביחד נקראים אדם אחד והם קומה אחת, ולפיכך הם ערבים זה לזה כי כשנעשה פגם ברגל עד"מ כל הגוף מרגיש32
הערות: 31) לקו"ת בהעלותך לג, ג. וראה גם שם שה"ש לה, ד. 32) וראה בארוכה אוה"ת ריש פרשתנו (כרך ה' תתקפא, ב ואילך).
(ליקוטי שיחות חלק ל, ויגש ע' 217)
ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה כו'. הנה נרות נק' נשמות כמ"ש נר ה' נשמת אדם, ושבעה נרותיה הם נשמות השבעה רועים שהם המשפיעים אלקות לכללות נשמות ישראל... וכללות נש"י נק' בשם מנורה מנורת זהב כולה ע"ש כולך יפה רעיתי. והנה במ"א אמרו במדרש דקאי על לע"ל והוא ברבות אמור ס"פ ל"ב לפי שבעוה"ז יש בהן פסולת אבל לע"ל אמר זכריה כו' מנורת זהב כולה. וכ"ה בשה"ש רבה ע"פ כולך יפה רעיתי. ובמ"א אמרו (ברבות נשא פ' י"ג) לפי שירמיה אומר כסף נמאס קראו להם ויחזקאל קורא אותם סיגים בן אדם היו לי בית ישראל לסיג וגו' בא זכריה ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כולה. של זהב היא כולה לקיים מ"ש כולך יפה רעיתי. מזה משמע דקאי ג"כ על זמן עכשיו דהא ודאי ירמיה ויחזקאל לא כיוונו כ"א על זמן דעכשיו ולא אלע"ל וא"כ ע"ז בא זכריה ואמר מנורת זהב כולה כו'... מה שנקראו כנ"י מנורה כי כמו שהמנורה היא מקשה א' תעשה המנורה שע"י המקשה שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה ונתערב הכל עליון בתחתון ותחתון בעליון, כך כל ישראל ערבים זה בזה כלומר מעורבים זה בזה כי אתם קרוים אדם, כמו האדם שיש לו ראש ורגל והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו. כך כל ישראל ביחד הם נק' אדם אחד קומה אחת. וכמ"ש מזה ע"פ והארץ הדום רגלי בד"ה השמים כסאי. ובד"ה אתם נצבים היום כולכם. וזהו עד ירכה עד פרחה מקשה היא ירכה אלו הם מדרגות התחתונות ופרחה הם בחי' עליונות (ע"ד יציץ ופרח ישראל. הרי הפרח זהו בחי' ישראל כי שרית עם אלקים ועיין ברבות ס"פ וישב ע"פ והיא כפורחת כו' גם ע"ד שע"י אהוי"ר פרחה לעילא כו' משא"כ בחי' ירכה ועכ"ז כתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים, ועמ"ש סד"ה מה יפו פעמיך בנעלים לפי שיש מעלה ברגל ובירך מה שאינו בראש וכענין זבולן קודם ליששכר וזהו ענין מקשה א') כולם מקשה א', וכולם מקבלים משבעה הנרות העליונות הם ז' רועים הנ"ל כל חד וחד לפום מדרגתו ולפום שעורא דיליה.
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד
לשמיעת הניגון הנה מה טוב
להעיר גם מסיפור הזהר22 "זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אתו לקמי' דר"ש. . פתח ואמר שיר23 המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ועי"ז ירדו גשמים — אשר, נוסף על המבואר בדרושי חסידות24 הקשר והשייכות דירידת גשמים לפסוק זה, יש לומר (בדרך אפשר, כיון שעי"ז יתוסף באהבת ישראל עוד יותר), שבכך רמז רשב"י שהענין ד"שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל25, הוא ה"דרך" וה"כלי" להמשכת כל הברכות, החל מהברכה דגשמים, ובלשון הכתוב דפרשתנו26: "ונתתי גשמיכם בעתם", הכוללת את כל הברכות — כפירוש הרמב"ן ש"הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם. . יהי' זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן, כאשר יאמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. . היא גדולה שבברכות", וכתורת הבעש"ט27 ש"גשמיכם" הוא מלשון גשמיות, היינו, המשכת הברכה (גם) בכל הענינים הגשמיים,
היינו, שה"כלי" לכל הברכות הוא — "שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל28.
הערות:
22) ח"ג נט, ריש ע"ב.
23) תהלים קלג, א.
24) מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא (ע' רי ואילך). אוה"ת אחרי (כרך א) ע' רנד ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' רסז ואילך. ועוד.
25) ראה גם המשך דברי הרשב"י בזהר: "הנה מה טוב ומה נעים וגו', אלין אינון חברייא בשעתא דאינון יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא וכו'". וראה מק"מ בשם הרמ"ז לזח"ג קעט, ב, בביאור הטעם שנקראו "חברייא", משום האהבה והאחדות ביניהם. וראה ס' כחו דרשב"י שם רפי"ד.
26) כו, ד.
27) ראה כש"ט סרנ"ו (לה, א). וראה גם "היום יום" — כ"ח תשרי.
28) ועד"ז בנוגע לכל הברכות המנויות בפרשה עד לברכה העיקרית והפנימית — גאולה האמיתית והשלימה [כמרומז בברכה ד"ונתתי שלום בארץ" (כו, ו), שהרי השלימות ד"פדה בשלום נפשי" תהי' בגאולה העתידה (ראה ד"ה פדה בשלום לאדהאמ"צ (שערי תשובה ח"א) פי"א), ועד לסיום הברכות: יציאה מהגלות באופן ד"ואולך אתכם קוממיות" (שם, יג)] — שכל זה נפעל ע"י אהבת ישראל ואחדות ישראל (כדלקמן ס"ג).
(לקוטי שיחות חלק לב, הוספות, שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, תשמ"ו ס"ב)
רשב"י היה נשיא בדורו. ועניינו של הנשיא – שמתקשר ומתאחד עם אנשי דורו. וההתאחדות היא עד כדי כך – שענייניו משתקפים אצל אנשי דורו, היינו שרואה בהם את העניינים שלו.
- וע"ד הסיפר הידוע (אגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ ח"ג ע' שע"ט. ספר המאמרים קונטרסים ח"ב ע' 712) אודות אדמו"ר האמצעי, שפעם הפסיק באמצע קבלת אנשים ל"יחידות", ולאחרי הפסק של כמה ימים המשיך לקבל ל"יחידות", וכאשר שאלו אותו לפשר הדבר, הסביר שהמענה והתיקון ב"יחידות" אפשרי רק לאחרי שמוצא עניין זה בעצמו, בדקות דדקות עכ"פ, והיות שבאותו יום נכנס יהודי וביקש תיקון על עניין כזה שלא היה יכול למצוא זאת בעצמו, גם לא בדקות דדקות – הבין מזה ב' דברים: (א) שיש אצלו עניין כזה בדקות דדקות, היות שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הרי עצם העובדה שיהודי בא לבקש ממנו תיקון על עניין זה מהווה הוכחה שגם אצלו יש עניין זה בדקות דדקות. (ב) מכיוון שאינו מצליח למצוא עניין זה בעצמו (על ידי התבוננות וכו'), הרי זה מורה שעניין זה מושקע אצלו בעומק כו', עד שאינו יכול למצוא זאת על ידי התבוננות בשכלו. ולכן הוצרך להפסיק באמצע ה"יחידות", כדי להתבונן בעומק יותר ולמצוא זאת בעצמו, ורק לאחרי שתיקן מה שמצא אצלו בדקות דדקות, הי' יכול להמשיך בקבלת אנשים ל"יחידות". –
ועל פי זה, כאשר רשב"י הסתכל על יהודי, היה רואה בו את ענייניו הוא,היינו שהיה רואה ביהודי את בחינת רשב"י שבו.וכל זה למרות גודל העילוי של רשב"י... אף על פי כן גם עניין זה נמשך אצל תלמידיו כו', ובאופן שרשב"י הי' רואה אצלם את העניינים שלו – בחינת רשב:י שבכל אחד ואחד.
ועל דרך המדובר כמה פעמים אודות מה שכתוב במאור עיניים (ס"פ פנחס) שבכאו"א מישראל יש ניצוץ של משיח, כשם שנשמתו כולל את כל נש"י. וכידוע המקור לזה בנגלה (ראה לקו"ש ח"ב ע' 599)...
אהבת ישראל ואחדות ישראל – כדברי רשב"י "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", (סוכה מה, ב.) מכיוון שזהו עולם שלו ועליו לתקן את העולם – על ידי זה שדואג לטובתו של הזולת, ולא רק באופן דאהבת ישראל, אלא אלא גם באופן דאחדות ישראל, שהרי כדי לתקן את הזולת צריכים להתאחד עמו ע"ד הסיפור שהובא לעיל מאדמו"ר האמצעי, שכדי לסייע לזולת, הי' צריך למצוא את הדבר אצלו בדקות דדקות עכ"פ, והרי אצלו – גם עניין שהוא בדקות דדקות, הרי זה עניין עקרי.
(פסח שני תשמ"ג. הנחות בלה"ק ח"ג ע' 1420-1)
הכנה למתן תורה כאיש אחד בלב אחד
גדול השלום שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת. הדא דכתיב (שמות יט) ויחן שם ישראל, ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל, אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן תורה לבני.
(ויקרא רבה פ"ט, ט)
הנה מה שכתוב ויחן לשון יחיד ביארו רז"ל כאיש אחד בלב אחד - על ידי שחנו נגד ההר, הר לשון יחיד, ההר היחידי ייחד ואיחד אותם עד שנעשו כאיש אחד בלב אחד. אף שמספר בני ישראל היו ששים ריבוא, ובמיוחד לקבלת התורה היה צריך להיות מספר זה, כדאיתא במכילתא (יתרו יט, יא) דאילו היו שם ששים ריבוא מיששראל חסר אחד לא היה נתינת התורה וקבלת התורה, וביחד עם זה היו באחדות אמיתית, עד שתורת אמת מעידה ויחן שם ישראל לשון יחיד. (והדיוק בזה הוא לשון יחיד, לא לשון אחד). ודוקא על ידי שהיה האחדות בישראל בגלוי, היה נתינת התורה. (מאמר בחודש השלישי, אור לג' סיון ה'תשל"ט)
כשם שההכנה למתן תורה בפעם הראשונה היתה על ידי זה ש"ויחן שם ישראל", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד" (יתרו יט, ב. ובפרש"י שם) , כדאיתא במדרש(ויק"ר פ"ט, ט. דא"ז פ' השלום. וראה גם תנחומא באבער יתרו ט) "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי" — הרי מובן, שגם ההכנה ל"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה היא על ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד".
ויש להוסיף בזה — ע"ד הרמז — שהענין ד"שבע שבתות תמימות תהיינה"(אמור כג, טו) מורה על השלימות ("תמימות") דכל ז' הסוגים שבנשמות ישראל, כידוע ש"כללות נש"י נקרא מנורה ויש בה ז' נרות שהם ז' מדרגות בעבודת ה'" ( לקו"ת ר"פ בהעלותך. ועוד), ז' מדות, שכל א' כלולה מז' ("שבע שבתות"), כלומר, שמציאותו של כל א' מישראל נוגעת לשלימות המציאות דכללות עם ישראל (כשם שכל יום מימי הספירה נוגע לשלימות ספה"ע), ובצירוף כולם יחד — אהבת ישראל ואחדות ישראל — אזי נעשה הענין ד"שבע שבתות תמימות תהיינה", שלימות מציאותם של כל וכלל ישראל — "תמימות", ובכל תוקף המציאות — "תהיינה", "בהווייתה תהא"12, אשר, זוהי ההכנה המתאימה לקבלת התורה.
ועניין זה הביא לפועל את החלטתו של הקדוש ברוך הוא לתת תורתו לישראל, כדאיתא במדרש "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".
ולא עוד, אלא שמפשטות מאמר רז"ל ("הרי השעה שאתן להם את תורתי") משמע ש"מצדו של הקב"ה" היתה יכולה התורה לינתן מיד בראש חודש, אלא כדי שישראל יהיו "כלים" לקבלת התורה, הי' צורך בהכנה נוספת מצדם - כל פרטי העניינים שהיו בימים שבין ר"ח לששה בסיון, "כל יומא ויומא עביד עבדתי'", כמסופר בהמשך הפרשה, וכפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע (או"ח הל' פסח בסופן, סוף סימן תצד) ש"מיד אחר ר"ח התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה", והולך ומפרט פרטי העניינים דכל יום ויום, עד ליום שבו "ניתנה התורה".
(לקוטי שיחות חכ"ח ע 233)
וקבל היהודים לשון יחיד והוא על דדך דכתיב במתן תורה ויחן ישראל כולם כאיש א'. וגם עתה אנו אומרים ברכנו אבינו כולנו כאחד, בבחינת אחדות דוקא להיות גילוי האור שמאיר בתורה הוא בתכלית היחוד, ולכן הוצרכו להיות כולם כאחד...
תוכן. לקבל את התורה, וכן ברכנו אבינו הוא כאשר באחדות דוקא.
(קיצורי הספר שערי אורה, קמא,ב)
ע"י קיום התורה ומצות ומסירות נפש דנשמות ישראל מתחברים ומתאחדים כל הריבוי העצום יחד ונעשים כנקודה אחת ממש שנק' אלומה כנ"ל (וכמו שהיה במ"ת מצד בחי' הביטול רצון במס"נ הוא שנכללו יחד כל הס"ר דיעות והיו לאיש אחד ממש דכתיב ויחן ישראל כו' וכן אנו אומרים ברכנו אבינו כולנו כאחד ממש כו' וכך יהי' לע"ל שיעשו כולם כאגודה אחת ממש כו')
(תורת חיים > בראשית ח"ב > פרשת וישב. והנה אנחנו מאלמים אלומים. רז, ג)
הזמן הכי מתאים להדגשת אחדותם של ישראל
יום השבת הבעל"ט, ש"ק פ' במדבר, מברכים החודש וער"ח סיון, הוא הזמן הכי מתאים להדגשת אחדותם של ישראל.
לאור כל האמור לעיל — באה ההצעה והבקשה דלקמן, בקשה נפשית:
ביום השבת הבעל"ט, ש"ק פ' במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, בעלות המנחה (שאז מתחיל כבר ענין האחדות דר"ח סיון (כנ"ל ס"ה)) — יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים וטף, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", "שבת אחים גם יחד", להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה69 ("גדולה לגימה שמקרבת") — אנשים לחוד ונשים לחוד (כמובן וגם פשוט),
שבה ידברו דברי תורה בכלל, ובמיוחד — בעניני אהבת ישראל ואחדות ישראל70,
— החל מהמפורש בתשב"כ: "ואהבת לרעך כמוך", וכן בתושבע"פ: "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", ויתירה מזה: "זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא