חינוך היא מצווה מדרבנן לחנך את הבנים בדרך המצוות, כדי שכאשר יגדילו ויגיעו לגיל מצוות יוכלו לקיים מיד את כל תרי"ג המצוות.

חוב גמור

בהיום יום[1] כתוב: כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט, כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם.

על מי מוטל המצווה

ישנה מחלוקת ראשונים אם המצווה מוטל על האב, או גם על המתחנך עצמו.

הרבי מבהיר בשיחות, שכיום המצווה היא לא רק על האב, אלא גם ובעיקר על האם הנמצאת סמוך לילדים במשך היום.

מתי חלה המצווה

כאשר היה אדמו"ר הריי"צ בן שבע שנים הורה לו אדמו"ר הרש"ב שכאשר ירצה לאכול ביום הכיפורים יבוא לפניו ויבקש ממנו דווקא לאכול. בפועל התענה אדמו"ר הריי"צ באותה שנה.

יש שביארו כי חובת החינוך חלה דווקא בשעת המעשה כשמתעוררת חובת החינוך, ולכן רצה אדמו"ר הרש"ב שכאשר ירצה בנו לאכול יבוא לפניו, ואז יחנכו אדמו"ר הרש"ב בדין תענית שעות שחייבים לחנך את הבנים מדין חינוך. [2].

החינוך מתחיל מיום הלידה ועוד לפני זה

בכמה וכמה שיחות של הרבי, הרבי הסביר שהחינוך מתחיל מגיל הכי רך, מאז הלידה ועוד לפני זה.


כידוע מנהג ישראל מדורי דורות לתלות ״שיר המעלות״ בחדרו של הילד תיכף משנולד, וכמו כן נהגו נשי ישראל לשיר לילדיהם ״שיר ערש״ שתוכנו — ״כי

טוב סחרה מכל סחורה״ (״די תורה איז די בעסטע סחורה״), וזאת — לפני שידע הנער להבחין בין טוב לרע כוי, לפני שמתחיל לדבר, תימק שנולד זח עתה. והרי ידוע  מ״ש חרשב׳׳א עד כמה צריכים להזהר ולהקפיד על מנהג נשים זקנות בישראל).

(התוועדויות תשמ"ג ח"ג ע' 1217)


כידוע המנהג הפשוט אצל נשי ישראל לשיר לילדים שבתוך העריסה שיר-ערש שתוכנו אודות ה'רבי' שמלמד לתלמידיו 'קמץ אל"ף א', ומובן שאין זה באקראי בעלמא, אלא כך נתפשט ונתקבל אצל נשי ובנות ישראל בדורות שלפני זה, בכל המקומות מעבר לים ששימשו 'מרכזים' לתורה ויהדות ויראת-שמים - לפי שדרך הלימוד עם ילדי ישראל היתה באופן שהיו לומדים 'קמץ אל"ף א', וטעם הדבר - לפי ש'קמץ אל"ף א' קשור עם האות אל"ף דתיבת 'אנוכי'.

('התוועדויות' תשמ"ב כרך ד' עמ' 2124. תשמ"ז ח"ב ע 95)

ראו עוד

לקריאה נוספת

קישורים חיצונים

הערות שוליים

  1. כ"ב טבת.
  2. קובץ התמים חוברת ה'.