עמנואל

גרסה מ־22:38, 13 בנובמבר 2008 מאת Chabadnik (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

עמנואל הינו יישוב יהודי במרכז השומרון, שמלכתחילה תוכנן לגדול, להתרחב ולהתפתח לעיר גדולה. הישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת תשמ"ה (1985), ולפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לתשס"ח (2008) יש בעמנואל 2,800 תושבים.


בעיר ישנו ריכוז משפחות גדול של אנ"ש, ריכוז הגדול ביותר בשומרון.

מוסדות חב"ד בעיר

אחד מאנ"ש שמתגורר בישוב כתב מכתב לרבי באמצעות האגרות קודש בעניין אישי, ובמכתב שקיבל היה כתוב: "לפתוח מוסדות חב"ד בעירו". לאחר שקיבל מכתבים דומים נוספים - בתשובה לשאלות בנושאים אישיים! - שיתף בעניין חברים נוספים בקהילה. לפתע התברר, שהוא איננו היחיד שקיבל מהרבי מכתבים שדוחפים לפעול בנושא. הידיעה עברה מפה לאוזן, עד שהתפרסמה בין כל אנ"ש: הרבי רוצה שבעמנואל יוקמו מוסדות חב"ד! אנשים אחדים עשו צעד קדימה, והתחילו לערוך רשימות שמיות של ילדי אנ"ש. למרות המספר המכובד, לא נראה שמספר הילדים מצדיק - ומאפשר - הקמת בית-ספר. ושוב התלבטות. מה עושים? אחד המתלבטים החליט להפנות את השאלה לרבי. לאחר תפילת ערבית בבית-כנסת חב"ד ניגש לספריה ושלף כרך של "אגרות-קודש", כשקבוצה של אנ"ש עוקבת אחריו בדריכות. "אין להתפעל מהמספר המועט של התלמידים", הייתה תשובתו הברורה והחד-משמעית של הרבי, "וכבר היו מקומות שהתחילו עם מספר ילדים מועט, ורואים שברוך ה' הצליחו". כעת גם אותו מתלבט ומסתפק כבר היה בטוח ומשוכנע שאכן הרבי תקיף ואיתן ברצונו: יש להקים בעמנואל מוסדות חב"ד! נעשו הצעדים הראשונים. אדם אחד החליט לגשת ברצינות לביצוע המשימה. בירר, התעניין, יצר קשרים. נערכו רשימות. ועד-הקהילה נרתם אף הוא להגשמת הרעיון. פנו לראש-המועצה - ומאז השתרר שקט. דממה. התברר שראש-המועצה אמר שהוא מעוניין מאד בהקמת בית-ספר חב"ד בעמנואל, וישמח מאד לעזור, אך יש לו בעיה קשה: אין לו מבנה להציע עבור בית-הספר. ובית-ספר, כידוע - ככל עניין מעשי בעולמנו הגשמי, ה"דירה בתחתונים" - צריך להיות מוצב חזק על הקרקע, ולא לרחף באויר... ושוב הונח הרעיון בצד, עד שלאט-לאט נעזב - וכמעט נשכח. אך דעתו של הרבי, כפי הנראה, לא הייתה נוחה מכך. הרבי, שמבטו חובק-עולם, רואה נחיצות גדולה ביותר למוסדות חב"ד בעמנואל. והרבי המשיך ללחוץ - והפעם כשהוא מגיש את הכפית עד סמוך לפה ממש.

נשים אחדות העלו בינן לבין עצמן את הרעיון, להקים גן חב"ד לבנות. זו משימה קלה ופשוטה יחסית, שאינה כרוכה בעמל רב מדי. כחודש לפני פתיחת שנת-הלימודים פנו נציגים מטעמן לסגן ראש-המועצה והעלו בפניו את ההצעה. הלה עטה על פניו ארשת רצינית והגיש הסבר מפורט ומעמיק, מדוע הרעיון איננו בר-ביצוע, לפחות לא בשנה זו. "אולם, מה דעתכן", הציע במפתיע, "לפתוח בית-ספר? בית-ספר לבנות, אולי גם לבנים...". מאזיניו הנדהמים הזדרזו להעביר את המסר הלאה. בתחילה הייתה תדהמה, אך מהר מאד נקלט הרמז הברור. "זהו! אנחנו מוכרחות להתייחס לעניין ברצינות!", הכריזה אשה אחת, "איננו יכולות לברוח יותר. הרבי דורש מאיתנו בתוקף לפתוח מוסדות חב"ד בעמנואל. כשראה שאנו נרפים, נטולי יוזמה, חסרי מעש - הבין שאין לו ברירה אלא להציב בפנינו עובדות שלא נוכל להתכחש או לסרב להן. אישים בכירים במועצה פונים אלינו מיוזמתם, לאחר שאך לא מזמן הבהירו לנו שאין כל אפשרות לכך, ומבקשים שנקים בית-ספר. איך נוכל לקרוא לעצמנו חסידים של הרבי אם לא נבין את המסר הברור ולא נאמץ בשתי ידיים את הצעת הפז הזאת?!". אנו נעשה הכל כדי למלא את רצונו של הרבי! והנשים החלו מיד בעבודה המעשית. כאמור, היה זה חודש בלבד לפני פתיחת שנת-הלימודים. האם אפשר, תוך חודש-ימים בלבד, להקים בית-ספר? הרי זה כמעט כמו לברוא יש מאין! ראשית לכל, אורגנו רשימות שמיות של כל ילדי אנ"ש. אך היות שאין בכך די, עברו על שמות תושבי עמנואל המופיעים בספר הטלפונים, ונרשמו שמות המשפחות הפוטנציאליות, אלו שיש להן קשר כלשהו לחב"ד. לאחר-מכן התחילו טלפונים ארוכים, כדי לשכנע. שיחות הטלפון הללו גזלו שעות ארוכות. ימים שלמים, ואף לילות. ויש לזכור שמדובר בנשים עסוקות, בעלות משפחות של עשרה ילדים בממוצע, והזמן - החופש-הגדול הנמצא בעיצומו, כשכל הילדים חוגגים בבית... אך הן לא התחשבו בדבר, ונרתמו בהתלהבות לביצוע המשימה שהטיל עליהן הרבי. "כמובן", הן אומרות, "ידענו שאנו בסך-הכל נשים פשוטות, ושעלינו להתייעץ עם גדולים מאיתנו. פנינו לרב אליהו-יוחנן גוראריה, רבה של קהילת חב"ד וקריית-שרת שבחולון, שהוא גם רב הקהילה שלנו בעמנואל - (עד שנצליח, בעזהי"ת, להביא רב שיתגורר במקום; דבר שכולנו מרגישים בחסרונו, ויודעים שיתרום רבות למען גיבוש הקהילה והתפתחותה). "הרב גוראריה הורה לנו שלעת-עתה נתמקד בהקמת בית-ספר אחד בלבד, לבנים או לבנות. משיקולים מעשיים החלטנו שנקים בית-ספר לבנות. הוראה נוספת של הרב הייתה, שעלינו להקפיד שבכל כיתה יהיה רוב תלמידות מאנ"ש או מבתים טובים, ואכן נהגנו בהתאם. בתחילה היה בדעתנו לפתוח רק שלוש כיתות, אך התברר לנו שבין 70 הבנות שנרשמו היה ייצוג פחות-או-יותר שווה לכיתות א-ו. בסופו של דבר, לאחר התלבטויות, שיקולים והתייעצויות עם גורמים שונים הוחלט שבשלב זה תהיינה חמש כיתות, מא' עד ה'". מ מ מ איך ניגשות נשים, חסרות נסיון בתחום זה, למבצע לא פשוט כהקמת בית-ספר? - אמנם היינו (ועודנו) חסרות נסיון בנושא, אך המרץ שהזרימה בנו התלהבות-הקדושה למלא את רצונו של הרבי, העניק לנו את היוזמה והכוחות לפעול. ידענו שרצונו של הרבי הינו, שכל מוסד חינוך חב"די יהיה שייך ל"רשת אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" ופנינו לרב ישראל בוטמן, מנכ"ל הרשת, בבקשה שיעזור לנו, בעיקר כדי להשיג תקן רשמי של בית-ספר איזורי מטעם משרד החינוך. הרב בוטמן גילה נכונות להירתם למשימה והדריך אותנו בצעדינו הראשונים. בין השאר אמר לנו שעלינו להקים 'גוף כלכלי' שיתמוך בבית-הספר. שהרי בית-הספר עדיין איננו מוכר על-ידי משרד ממשלתי כלשהו, ואיננו מקבלים תקציבים. עלינו לדאוג למקורות-מימון חלופיים כדי שיהיה באפשרותנו לשלם משכורות למורות, ולהוצאות שונות נוספות. העצה הזאת הסתדרה לנו עם הוראתו של הרבי, באחד מאין-ספור המכתבים שקיבלנו באותה תקופה, שבה שאלנו את הרבי ונועצנו בו בכל עניין, קטון כגדול, באמצעות ה"אגרות-קודש" - שאסור שהנטל הכספי ייפול באופן מחייב על אנ"ש בקהילה. זו גם הייתה אחת מהוראותיו של הרב גוראריה.

  • ואז פניתם להשיג כספים?

- לא. היו עניינים דחופים ו'בוערים' יותר שעמדו על הפרק, ואשר הטיפול בהם היה בדרגת חשיבות ראשונית. כגון רישום, גיוס מורות ומנהלת, הכנת תוכנית-לימודים, השגת מקום לבית-הספר, ועבודה עיקשת כדי להשיג הכרה מטעם משרד החינוך. עניינים שכרוכים בטלפונים ובפגישות לאין ספור, באספות-צוות לשם סיכום ותכנון, ועוד דברים רבים שהיה עלינו לבצע בזמן הקצר ביותר שעמד לרשותנו עד לפתיחת שנת-הלימודים. באותה תקופה עסקנו בענייני בית-הספר כ-18 שעות ביממה, כשאנחנו מניחות בצד כל נושא אחר. מלבד זאת, היינו מציאותיות וידענו שכל עוד לא יקרום הרעיון עור וגידים, אנחנו יכולות רק לחלום שנצליח לגייס כספים. כי מי המטורף שיסכים לתרום כסף עבור רעיון ערטילאי, שארבע נשים 'משוגעות' נטלו על עצמן להשקיע בו את כל כוחן, מרצן וזמנן? אפילו בקהילה שלנו, אנשים רבים התייחסו לענין בספקנות ומתוך אי-אמון. החלטנו לפעול באופן של "לכתחילה אריבער". לדוגמא, לגייס מורות כשאיננו מבטיחות להן - זאת-אומרת, כשאנו מבטיחות להן, שאין לנו אגורה כדי לשלם להן משכורת... או לפרסם את דבר הקמת בית-הספר, למרות שלא היה לנו מקום לשכן אותו בו... ולפתע התברר לנו, עד כמה בית-הספר הזה נחוץ והכרחי, לא רק לאנ"ש בעמנואל. גם עבור היישובים באיזור מרכז השומרון, וגם לתושבי עמנואל שאינם מאנ"ש. אנשים מהיישובים פנו אלינו ועודדו אותנו, אפילו במעין 'כפיה', לפתוח את בית-הספר. שכן, מנהלת בית-ספר "בית-יעקב" הפועל בעמנואל, שהינו (שהיה...) בית-הספר החרדי היחיד בשומרון, יצאה השנה בהחלטה שלא לקבל בנות מיישובים סמוכים. הורים רבים נותרו אובדי-עצות. האלטרנטיבה עבורם היתה בית-ספר ממלכתי-דתי רגיל, בעוד שהם מעוניינים בחינוך חרדי. גם בעמנואל עצמה היו משפחות שנקלעו למצוקה דומה. בין השאר החליטה מנהלת בית-יעקב שלא לקבל בנות למשפחות שעברו להתגורר בעמנואל לאחרונה. גם משפחות אלו ניצבו חסרי-אונים מול מערכת חזקה, משומנת היטב - ואטומה. כשנודע על פתיחת בית-ספר חב"ד, נשמו רבים בהקלה. הדיווחים הללו שזרמו אלינו מכיוונים שונים, הבהירו לנו שאנו פועלות בכיוון הנכון, הדרוש, הנחוץ וההכרחי! (ראו מסגרת). אך העבודה לא הייתה קלה. שוב ושוב נערמו מולנו קשיים, שנדמו כחומות בצורות שלא ניתן לפרוץ בעדן. בשלב מסויים הועלה רעיון, שאולי נדחה את פתיחת שנת-הלימודים עד לאחרי החגים; או שאולי נדחה את הקמת בית-הספר לשנה הבאה, ובינתיים תעמוד לרשותנו שנה שלמה שבה נוכל להתארגן במנוחה ומתוך יישוב-הדעת. אך לא! הרעיון ירד מעל הפרק. האחריות הייתה גדולה מדי. כי מה יהיה עם אותן בנות, שתאלצנה ללמוד במסגרת שאיננה מתאימה לרוח החינוך שהוריהן חפצים בו? ומלבד זאת, הרי לא לשווא דחק בנו הרבי בעניין דווקא השנה. סימן שהרבי רוצה שבית-הספר ייפתח השנה, ולא בשנה הבאה! כתבנו מכתב לרבי ובו שטחנו את הקשיים. תשובתו של הרבי (כרך י"ב עמוד שפ"ו, איגרת ד'רא) ריגשה אותנו עד דמעות: ...ומה שכותב שישנם כמה בלבולים בעבודת הקודש בחינוך בנות ישראל על טהרת הקודש, הנה כך היא דרך עבודת האדם... ואדרבה דוקא בשנים האחרונות נתמעטו ההעלמות וההסתרים אף אם עדיין ישנם... ומה שמזדמנים העלמות והסתרים, הרי בטח נוכח הוא שבהשתדלות קלה לפי ערך והעיקר שבהחלטה תקיפה שהענין צריך להתקיים, מצליחים, ובודאי גם להבא יהיה כן ונשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר עומד ומשמש ומעורר ר"ר [=רחמים רבים] שתומשך הצלחה בכל מפעליו המתנהגים לפי רוחו ורצונו וגם בענייניו הפרטיים של המשתדל ומתעסק בזה. ומ"ש אודות הדפסת גליונות בם ירשמו הציונים של התלמידות וכו' לפלא שעד עתה אינם אצלם, כי רגיל הוא בכל בתי-ספר, ומובן שנכון הדבר לעשותם עכ"פ עתה. במה ששואל אודות ההנהגה עם התלמידות, שבכלל צריכה להיות בשני קוים הפכים, זרוק מרה בתלמידים, ותינוק ואשה הרי צ"ל ימין מקרבת ובפרט בדרכי החינוך. אמת כן הוא, ויש מקום לשתי ההדרכות, והגבולים בזה נראים בשעת עבודת החינוך עצמה מתאים לתכונת נפש התלמידה... ומהנכון שלעיתים קבועות יתייעצו כל המורים יחד או עכ"פ רוב המורים יחד בהנוגע להנהגת התלמידות ואופן ההשפעה עליהן, והשי"ת יצליחם...

לא רק שהרבי מעודד אותנו ואומר בבירור שאל לנו להתרשם מהקשיים, אלא הרבי עובר מיד להוראות מעשיות, בפועל ממש, שנוגעות לענייני בית-הספר ולהנהגה, הן עם התלמידות הן עם המורות... עבור הרבי פשוט וברור שבית-הספר יקום! משפט מסויים אחד במכתב הזה הותיר בנו רושם עז. "והעיקר שבהחלטה תקיפה שהענין צריך להתקיים, מצליחים"! החלטנו לאמץ את המשפט הזה כמוטו שילווה אותנו לאורך כל הדרך, והוא העניק לנו הרבה כוחות, להתגבר על כל המכשולים. וכפי שהתבטא אחד מאנ"ש בהתוועדות רבת-משתתפים שנערכה בבית-הכנסת: "לא המכתבים של הרבי, ולא התשובות והברכות שקיבלנו ממנו הם שפעלו את הקמת בית-הספר", אמר, "אלא האמונה הפשוטה בדבריו של הרבי. שכן ראינו שגם קודם לכן קיבלנו מכתבים מהרבי, אך בפועל לא התקדם שום דבר. וכן ישנם אנשים שמקבלים הוראות מהרבי באמצעות ה"אגרות-קודש", אך היות שאינם פועלים לפיהן, הדברים נשארים בגדר 'אורות' בלי 'כלים'. ואילו כאן, האמונה הפשוטה בדברי הרבי, שאכן העניין יתקיים - היא שפעלה את הגשמתו".

  • אך הגשמת הענין דרשה כמובן השתדלות ומאמצים רבים...

- בוודאי. הקושי העיקרי היה בהשגת מקום. בתחילה עלה בדעתנו לשכן את הכיתות במקומות כמו בית-הכנסת, בית-חב"ד, מקלטים או דירות שכורות; אך מהר מאוד הגענו למסקנה שבימינו אלו, עם היצעי תקופתנו המודרנית המפנקים, ובמיוחד במקום כמו עמנואל, שבו אנשים מ'עמך' לא ימסרו את נפשם כדי לשלוח את בנותיהם ללמוד בבית-ספר חב"ד אם לא תהיה להם סיבה רבת-משקל לעשות זאת - אין זו הצורה המתאימה להקים בית-ספר שיגדל ויתפתח, שיהיה לו שם טוב ואשר ימשוך אליו תלמידות. בית-ספר חב"ד חייב להתנהל באופן רציני, כשכל הכיתות מרוכזות במקום אחד ששורה בו אווירה של בית-ספר אמיתי. והנה נודע לנו שבהשגחה-פרטית מתפנה מקלט בית-ספר "בית-יעקב", שמראשית הקמת עמנואל שכנה בו המרפאה המקומית. העניין הוזכר בפגישותינו עם אנשי המועצה, והם שקלו באופן חיובי וברצינות לתת לנו להשתמש במקום, שנמצא ברשותה של המועצה ושמעולם לא היה שייך לבית-ספר "בית-יעקב". מבחינתנו, המקום היה אידיאלי כמקום זמני, שכן הוא מרווח למדי ומחולק לחדרים - אם כי קטנים מאד - בצורה מסודרת שמאפשרת תנאי לימוד תקינים. אך הפעם קפץ עלינו רוגזה של המנהלת, שתבעה את המקום עבור מעבדת הטבע שנתרמה לבית-ספרה. ומאחוריה עומדים גופים חזקים וממוסדים, שמעניקים גיבוי ובעת הצורך אף לוחצים. כתבנו לרבי שוב ושוב ותמיד קיבלנו מכתבים שתוכנם הורה לנו לא להתחשב בקשיים אלא לפעול ולעשות, וברכות רבות ומופלגות בגשמיות וברוחניות לכל העוסקים במלאכה. בינתיים המשכנו בהכנות לפתיחת שנת-הלימודים. היות שלמרות מאמצינו עדיין לא השגנו מנהלת (שדרך אגב, אנחנו מחפשים אותה עד היום הזה!) פנינו לגב' לאה נפרסטק מכפר-חב"ד והיא הואילה - למרות היותה באמצע שבוע שבע-הברכות של בתה הצעירה, ועל-כך יישר-כוח עצום ותבוא עליה ברכה - לקבוע איתנו פגישה. היה זה ביום ראשון, בדיוק שבוע לפני ה-1 בספטמבר, התאריך הרשמי לתחילת שנת-הלימודים. עד אז עדיין לא הודענו באופן רשמי על פתיחת בית-ספר חב"ד, היות שנשמעו קולות מתוך "הצוות המארגן", שטענו שעלינו להמתין להכרה מטעם משרד החינוך. ולמרות שהיו גם דעות אחרות, שטענו שעלינו לפעול בכל באופן של "לכתחילה אריבער", ובוודאי בסופו של דבר נקבל הכרה, אנו משתדלות - וברוך ה' אנו מצליחות - לעבוד מתוך הבנה, שיתוף פעולה ואחדות. במהלך הפגישה עם גב' נפרסטק קיבלנו הודעה מהרב בוטמן שבשיחתו באותו היום עם המפקח לאיזור המרכז מטעם רשת ממ"ד, אישר לו הלה שבית-ספר חב"ד בעמנואל יקבל הכרה רשמית, כולל תקנים! את שמחתנו אי-אפשר לתאר. מיד כשחזרנו מהפגישה - שהחכימה אותנו וסייעה לנו המון! - פנינו להכנת מכתב לתושבי עמנואל, ובו בישרנו על פתיחת בית-ספר חב"ד. צרפנו את מכתבו של הרבי שקיבלנו באמצעות ה"אגרות-קודש", תוך שאנו מדגישות את המשפט "והעיקר שבהחלטה תקיפה שהענין צריך להתקיים, מצליחים". (אנשים רבים אמרו לנו לאחר-מכן, שזו הייתה עבורם הפעם הראשונה בה התוודעו לאופן זה של יצירת קשר עם הרבי וקבלת תשובות ממנו). כרגיל, גם הפעם התעוררו קשיים וניצבנו בפני מכשולים: לא מצאנו מקום לצלם בו את המכתב, וסניף הדואר היה סגור מסיבות משפחתיות, וכו'. - אך כל אלו לא מנעו מאתנו לכנס אסיפת מורות, שבה הבהרנו והגדרנו את מצב העניינים וחילקנו את התפקידים. הצוות כולו גילה נכונות לעבוד מתוך מסירות-נפש, להשקיע מעל ומעבר לנדרש ממנו ולעשות הכל למען הצלחת המשימה הקדושה. רוב המורות הינן מאנ"ש, מלבד מחנכת אחת, שמשפחתה נמנית על חצר חסידית אחרת, ומורות צעירות אחדות, שנרשמו כממלאות-מקום. כולן הסכימו להתאים עצמן לדרישות המתבקשות בהתאם לאופי בית-הספר. ישנן בין המחנכות כאלו שויתרו על משרה שהוצעה להן בבתי-ספר אחרים, מבוססים, עם משכורת מובטחת מטעם משרד-החינוך - רק משום תחושת השליחות שמפעמת בהן, והרצון לגרום נחת-רוח לרבי מלך המשיח. עם סיומה המוצלח של אסיפת המורות כתבנו, כהרגלנו, מכתב לרבי. נוסח התשובה שקיבלנו הינו: "אל נשי ובנות חב"ד... שמחתי לשמוע שצירפו לצוות שלהן נשים מחוגים אחרים..."!.

מ מ מ

  • שם לבית-הספר כבר היה לכן?

- מובן שעם הפרסום לציבור הרחב, היה עלינו להחליט בקשר לשם בית-הספר. הייתה התלבטות בין השם "אור חיה-מושקא" לבין השם "תפארת חיה-מושקא", כשלבסוף הוחלט ונבחר השם השני. הסברנו גם ששם זה מחייב הרבה יותר, שכן מוטל עלינו, במעשינו ובהתנהגותנו, להיות לתפארת עבור הרבנית חיה-מושקא.

  • האם הייתה התקדמות בקשר למקום?

- עדיין לא, וזה היה מתסכל. בשלב מסויים חשבנו שאולי עלינו להפעיל לחצים וכוח. "לשנס מתניים", לגשת למועצה ו"להשתמש באגרופים". כתבנו על-כך לרבי, כשאנו מבקשות שהעניין יסתדר בדרכי-שלום, אך בתוכנו פנימה אנו מוכנות ומזומנות ל'מלחמה'. גם הפעם, תשובתו של הרבי (כרך ד' עמוד קפ"ט) הדהימה אותנו. היא 'הוציאה לנו את הרוח מהמפרשים' וגרמה לנו שנתאזן: ...אכפול עוד הפעם, שיתבונן באופן שיתקע מחשבתו בזה בחוזק כי השי"ת הוא המנהיג עולמו וכל אחד ואחד מאתנו בפרט, במילא יסיר זה דאגה מלבו, כי הלא ברור הוא כי השי"ת יכלכל דברו על הצד היותר טוב ולא עלינו מוטל הדבר... ...עניינים אלה פשוטים וידועים לכל, אלא שאם נשארים הם בדרך מקיף, ובהנוגע לפועל מתנהגים כאילו העניינים תלויים בנו בעצמנו, הרי מכבידים על-ידי זה החיים, ובפשטות כפשוטו החיים הגשמיים... וח"ו שלא באתי בזה להטיף מוסר, אבל מצטער אני על צער כת"ר [=כבוד תורתו] ועג"נ [=ועגמת-נפש] שלו מסיבות שאין להן יסוד ובטח גם אין להן מציאות...

בשלב זה, של פחות משבוע לתחילת שנת-הלימודים, עמדו בפנינו שתי בעיות בוערות עיקריות (מלבד הבעיה שעדיין לא היתה לנו מנהלת!): האחת - היות שהכרזנו על פתיחת בית-הספר מאוחר מדי, הורים רבים מבין הנרשמים רשמו את בנותיהם לבית-הספר "בית-יעקב" (היות שהדבר לא היה בטוח אצלם, ופחדו לאבד את המקום בבית-הספר החרדי היחיד). "לא נורא", אמרו, "אם בית-ספר חב"ד אכן יקום ותהיה לו הצלחה - נרשום את הבנות בשנה הבאה". היה עלינו לעבוד כמעט מחדש על הרישום, כשאנו יודעות שאין כבר דרך חזרה. לא משנה מה יהיה מספר התלמידות, בית-הספר מוכרח להיפתח! הרגיעה אותנו תשובתו של הרבי מאותם ימים שבהם כל הנושא היה בגדר מחשבה בלבד, שאל לנו להתפעל מהמספר המועט של תלמידים... הבעיה השניה הייתה - מקום. כשנותרו לנו שלושה ימים בלבד לפתיחת שנת-הלימודים החלטנו שאיננו יכולות להמתין יותר. כינסנו אסיפת-צוות ובה הוחלט לגשת מיד לראש-המועצה. לפני צאתנו לדרך ביקשנו את ברכתו של הרבי. גם הפעם זכינו בתשובה נפלאה (כרך ו' עמוד קס"ג): ...נהניתי לקרוא במכתבו שרואה הוא עתיד טוב לפעולות צעירי אגודת חב"ד, אף שבטח צריכים הם עדיין לקבלת הוראות . . כשצריכים להוראות ומקבלים אותם, הרי זו ראיה ברורה שמקור כוחות הנסתרים שבהם חי ונובע ומזמן לזמן מוסיפים בפעולותיהם ועולים מחיל אל חיל . . כמבואר . . המשל בכריית בור ארטעזאני, שפעולת האדם בזה הוא רק הסרת העפר והאבנים וכו' המסתירים ומעכבים התגלות המעין, ומיד כשמסירים דברים המונעים שהם נמצאים מבחוץ להמים, הרי המעין מצד עצמו נובע ומתפשט בכח גדול ולגובה גדול, והוא הדין בנידון דידן...

מ מ מ

הייתה שעת לילה מאוחרת. בתחילה חיפשנו את ראש-המועצה בבניין המועצה, ומשלא מצאנו אותו שם ניגשנו לביתו. הוצאנו אותו מחברת אורחיו והבהרנו לו את מטרת בואנו. ראש-המועצה הסביר לנו באדיבות שאיננו יכול להעביר את המקלט לשימושו של בית-ספר חב"ד, משום שרב היישוב מתנגד לכך. "אין זה בריא ששני בתי-ספר ישכנו באותו בניין", אמר, "ולמרות שאני רוצה מאד לעזור, אין לי מקום להציע לכם". השבנו לו בביטחון מוחלט (שמקורו, כמובן, באמונה חזקה), שאנו איננו אלא שליחות הממלאות את רצון הרבי - שמוכרח להתקיים! "יש מקום. ואתה תווכח לדעת זאת ביום ראשון הקרוב, כאשר בית-ספר חב"ד ייפתח". ועם בטחוננו העז, המציאות על-פני השטח נשארה כפי שהייתה קודם לכן. כשעזבנו את ביתו של ראש המועצה, עדיין לא ידענו היכן יהיה מקומו של בית-הספר.

  • הקשיים הרבים לא הביאו אתכן לידי יאוש?

- חלילה! המחשבה היחידה שהעסיקה אותנו הייתה, כיצד למצוא מקום תוך יומיים. הגענו למסקנה שעלינו לפנות לרב היישוב ולשכנע אותו. פנינו לאנשים אחדים בקהילה, ובראשם למנהל בית-חב"ד, הרב יהודה אלחרר, וביקשנו שישוחחו עם הרב. אנחנו, מצידנו, קיבלנו על עצמנו את הוראת הרבי ופנינו לרב מנחם-מענדל גולוכובסקי בבקשה שיקבל על עצמו להורות לנו כיצד לנהוג בנושאים הנוגעים לעניינים הפנימיים של בית-הספר, שמצריכים הדרכת רב. וכבר באותה הזדמנות הפנינו אליו את שאלתנו הראשונה.

ביום שישי סמוך לכניסת השבת קיבלנו צילצול טלפון שהביא את הבשורה, שרב היישוב מאשר את פתיחת בית-ספר חב"ד במקלט בית-ספר "בית-יעקב". עוד נמסר לנו, שעל אנ"ש להתייצב במוצאי-שבת, כדי להפוך את המקום ממרפאה לבית-ספר. ההתרגשות בקהילה הייתה גדולה, ובהתאם לכך ההיענות. במוצאי-שבת התייצבו אנ"ש כאיש אחד בלב אחד, הזיזו, ניקו, שטפו והבריקו, הכניסו ריהוט וציוד שהעניקה לנו המועצה, כשראש-המועצה מנצח על העניינים וניצב בראש השמחים בשמחתנו. בטקס חגיגי העביר ראש-המועצה את מפתח בית-הספר לנציג הקהילה, ובשעת חצות אי-אפשר היה להכיר במקום את המרפאה ששכנה בו עד לפני שלושה ימים. בית-ספר לכל דבר! קבוצת נשים ובנות התנדבה וטרחה עד השעות הקטנות של הלילה כדי להכין קישוט ראשוני לבית-הספר; המורות גם הן, כל אחת קישטה את כיתתה... התלהבות והתרגשות שררו בלב הכל. ביום המחרת נפתחה שנת הלימודים בטקס חגיגי. נכחו נציגים רבים מהמועצה, וראש-המועצה היה ראשון הנואמים בפני קהל התלמידות. מנהלת "בית-יעקב" הוזמנה והואילה לבוא לשאת דברים לכבוד המאורע, ועשתה זאת בחן ובנעימות. לאחר-מכן התפזרו התלמידות לכיתות, כשבנות עמנואל שמחות להכיר את חברותיהן החדשות, שהגיעו בהסעה מאורגנת מהיישובים הסמוכים. כאן יש לציין את מסירות נפשם של אותם הורים ששולחים את בנותיהם, ושל הבנות שנוסעות פעמיים ביום, כשעת נסיעה כל צד, בדרך שעוברת בין יישובים ערביים עויינים. למרות הקושי והסכנה אינם נרתעים, כי הם מודעים לחשיבות של חינוך חסידי טהור. גם כאשר פרצו המהומות האחרונות שהתחילו ממנהרת-הכותל והתפשטו לאיזורים שונים בארץ, לא נרתעו והגיעו ללימודים כרגיל. זורקים אבנים? אז מה! אנחנו הולכות ללמוד תורה, בבית-הספר של הרבי!...

מ מ מ

בערבו של אותו היום שוב כונסה אסיפה, על-מנת לדווח על אירועי היום הראשון וכן כדי לדון בשאר העניינים שמקוצר זמן לא טופלו עד עתה.

  • ושוב כתבתן מכתב לרבי...

- כמובן! צריך לספר גם את הבשורות הטובות, לא רק את הצרות. והרי קטעים מתוך המכתבים שקיבלנו בתשובה (כרך ח' עמוד קנ"ח-ט; איגרת ב'ת): ...ובפרט בימים אלו . . שהוא יום סגולה לכל ההולכים בעקבותיו . . מחזיקים בדרכיו והנהגותיו ומחזיקים את המוסדות שיסד ונהג שצריך להיות בהם מעלין בקודש בהתפשטות והתרחבות, אשר נעלה מכל ספק שתהיה ידם על העליונה וכפתגם כ"ק אדמו"ר האמצעי . . אשר פסקו בבית-דין של מעלה אשר בכל ענין של תורה יראת-שמים ומידות טובות תהיה יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה... (מכתב ב'תא): ...ולפלא שכנראה מרוח מכתבו נפל ברוחו על שישנם כאלו הרומזים בעין לא טובה על פעולות ליובאוויטש והנהגתה, שהרי היה כזה עוד מימות משה רבינו שהביטו אחריו וכו' וההולך תום למלאות תפקידו ושליחותו להאיר את סביבתו, הנה סוף סוף דידי' נצח . . ומה שלוקח זמן עד שיתבטלו, הנה על כל פנים יש לנו להודות להשי"ת אשר ההעלמות וההסתרים נחלשו ובמילא נחלשו גם ההפרעות והמלחמות נגד חב"ד...

  • אתן זוכות למכתבים מעודדים ולהדרכה צמודה מהרבי לאורך כל הדרך...

- אמת, וזה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך לפעול, ולעשות כל שבאפשרותנו כדי שבית-הספר יגדל ויפרח ויהיה לדוגמא ולתפארת. באותה אסיפה החלטנו שאם עדיין לא הצלחנו להשיג מנהלת, לפחות עלינו להביא מישהי מתאימה שתדריך את המורות. דיברנו עם גב' חיה זלמנוב, מנהלת בית-ספר חב"ד בנס-ציונה שנמצאת כעת בשנת שבתון והיא הסכימה בשמחה לעזור לנו. בינתיים כבר ביקרה בעמנואל פעמים אחדות, נפגשה עם צוות המורות ועצותיה והדרכותיה - גם אלו שבאמצעות הטלפון - עוזרות לנו המון!

  • נו, האם אפשר לומר שכעת אתן מרגישות שהגעתן - פחות-או-יותר - "אל המנוחה ואל הנחלה"?

- מה פתאום! עדיין עבודה רבה לפנינו. בית-הספר מתפקד, ברוך-ה', בצורה יוצאת מן הכלל, למרות המספר הלא-גדול של התלמידות. הלימודים מתנהלים כסידרם והתלמידות נהנות, שמחות ומאושרות. אנו מקפידות על רמת-לימודים גבוהה בהתאם לתקן של משרד החינוך, מתאים לאווירה חסידית טהורה. את חומר הלימודים אנו משתדלות להעביר בצורה חווייתית מהנה, ולשם כך מארגנות כינוסים ופעילויות שונות, רבות ומגוונות, לציון תאריכים או ארועים מיוחדים. אנו משתפות את הבנות בחוויית ייסוד בית-הספר, והן נרתמות בכל להט נשמתן הרכה והטהורה למען טיפוחו כבית-ספר ייחודי. כל מי שנכנס למקום נעצר תחתיו המום ואיננו מאמין למראה עיניו. ממש פינת-חמד יפהפיה ומטופחת. והכל נעשה בזמן קצר כל-כך, על-ידי צוות המורות והתלמידות בלבד!

- ועל כל זה יש להודות לצוות המורות המסור, שעושה עבודתו במסירות שאין מילים לתארה ומתוך דבקות קודש במשימה החשובה. אך יש לזכור שהמורות הינן בסך-הכל בנות-אדם, נשים בעלות משפחה, ובדרך הטבע מציק להן - וכמובן גם לנו - נושא המשכורות שעדיין לא קיבלו, ואשר גם אינן יודעות מתי תזכינה לקבל...

אנחנו ממשיכות לנהל מגעים שוטפים, בלתי נלאים, עם ראש-המועצה המקומית, הרב שמואל לנזה, ועם סגנו, ר' אבנר מעטוף, שמוכנים לעזור לנו בכל מאודם ואכן עזרו ככל שהיה באפשרותם, במתן ציוד ראשוני לבית-הספר, והם קשובים לכל עניינינו. אלא שכמו תמיד, כשהדבר נוגע לנושאים ה'כבדים' יותר, חוזר ונשמע הסיפור הידוע והמוכר: החובות עצומים ואין תקציב... אנו מנהלות קשר רצוף עם ה"רשת", והרב בוטמן פועל ומשתדל בכל כוחותיו, כדי להשיג עבורנו תקנים - הווי אומר משכורות למורות - אך הפתרון המיוחל עדיין לא נראה באופק... שכן ימים אחדים לאחר פתיחת שנת-הלימודים קיבלנו את ההודעה המאכזבת, שאותו מפקח שהבטיח להעניק לנו הכרה רשמית - חזר בו... [וגם בכך אנו רואים השגחה-פרטית מופלאה: היות שהרבי רצה שבית-הספר אכן ייפתח; והיות שהוא נוכח לדעת שלא נעשה זאת אלא אם-כן נקבל אישור לתקנים; - אשר כנראה משמים עדיין לא הגיע הזמן לקבלם - פעל באופן כזה, שנחשוב כאילו הבעיה נפתרה, כדי שננהג בהתאם. הרבי חפץ שנחיה באופן של "כי-תבוא" (פרשת-השבוע שבו נפתחה שנת-הלימודים) למרות שאנו שרויים עדיין, לצערנו, בעידן ה"כי-תצא"...]. וישנה גם מנהלת "בית-יעקב", שאינה מרפה ולוחצת עלינו לפנות את המקום - ואין לנו להיכן לעבור... אמנם ביקשנו ואף קיבלנו - בהשגחה-פרטית, תוך פחות משבועיים - אישור לקבל קראוונים ממשרד הביטחון, אך הבאתם, התקנתם והכנת תשתית להצבתם כרוכים ב...כסף, כמובן, שחסרונו מכביד על ביצוע הדבר. לאחרונה הקמנו ועד כלכלי, שמתפקידו לגייס כספים עבור "מרכז חינוך חב"ד - שומרון, עמנואל"...

  • סליחה - "מרכז חינוך"? והרי מדובר בבית-ספר לבנות בלבד...

- בוודאי מרכז חינוך! שיהיה, בעזרת ה', מרכז חב"ד שיפיץ אור בכל איזור השומרון, יעודד את התושבים שחיים במקום מתוך מסירות-נפש למען שלימות ארץ-ישראל ויחדיר קדושה שתשמור על המקום בתקופה הקשה הזאת שצפויה לו ותגן עליו מפני הסכנות המאיימות עליו. והרי זה מה שהרבי ביקש: מוסדות חב"ד. ומלכתחילה לא התכוננו להסתפק בבית-ספר לבנות, אלא התכוונו להמשיך ולהקים תלמוד-תורה לבנים, גני-ילדים, - ודרך אגב, כבר פנו אלינו מהמועצה והציעו שנעשה גם זאת... - ועוד היד נטויה, והתוכניות רבות...

  • ולפי המרץ והדבקות במטרה שאתן מפגינות, בוודאי תצליחו להגשים גם את תכניותיכן האחרות, בעזרת ה'...

- בעזרת ה', ובכוחו של המשלח - כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א - נעשה ונצליח!... מ