מוחין ומידות

ערך זה עוסק בהשוואה וביחס שבין המוחין שבאדם למידות שבו.

המוחין - שכל האדם הוא הכח להשיג ולהבין עניינים שכליים כמו כן ההנחות וההשקפות השכליות של האדם נכללים בתואר מוחין, ואילו המידות עוסקים ברגש האדם כלפי הזולת (אם ברגש עצמו כאהבה ושנאה או ברגש להשפיע כחסד ורחמים וכו').

המוחין לעצמו מדות לזולת

הן המוחין והן המדות משמשים את האדם לתקשר עם סביבתו.

אמנם קיים בין שני הכוחות הבדל עד שהם הפוכים זה מזה. המוחין אינם יוצרים "קשר" בין האדם לזולת, משא"כ המדות שכל עניינם יצירת "קשר".

דהיינו ב"מוחין" גישתו הוא האם אני מבין או לא. ודבר שאינו מובן בשכלו אינו קיים מבחינתו. יוצא שמציאות הזולת מצד עצמו אינו תופס מקום, (ולכן אינו מכריח אותו בכלום לא להבין ולא רגש וכיו"ב).

משא"כ ה"מדות" מתחילים בזולת. כלומר: היסוד למדות הוא זה שהזולת תופס מקום אצלו, ו"הזולת" הוא זה שיוצר אצל האדם את הרגש וכן את סוג הרגש אם קירוב או ריחוק וכיו"ב.

ונמצא ההבדל: במדות האדם קשור ל"זולת" והזולת פועל בו, משא"כ במוחין הוא "מובדל" מהזולת. שהזולת אינו תופס מקום וגם ההשכלה שהשיג קיים רק בגלל ש"הוא" הבין אותו ואילולי היה מבין אותו לא היה תופס מקום כלל.

שינוי זה מתבטא בכמה עניינים כדלקמן.

• "מהות המוחין" שהאדם עצמו יבין."מהות המדות" הם ההתייחסות של האדם לזולתו.
• "פעולת המוחין" בכדי להבין אין צורך בזולת, גם האדם לעצמו ללא זולת יכול להשכיל השכלות. ואדרבה בכדי לעמוד על דבר שכל על בוריו הוא דווקא כשהאדם לבדו והזולת מבלבלו. "פעולת המדות" דווקא למציאות של זולת למי שיוכל להשפיע בפועל. ויתירה מזו אלא שגם "התעוררות המידות" (כאברהם אבינו שציפה לאורחים) זה דווקא עם ישנו מציאות זולת בעולם וכשאין זולת במציאות לא שייך להתעורר במידה. ויתירה מזה שכל זמן שהמידה היא רק בהתעוררות בלי הההשפעה לזולת בפועל הרי חסר במידה (כאברהם אבינו ש"הצטער שאין לו אורחים בפועל)

בגדר "זולת" נחשב לא רק מציאות שחוץ לאדם אלא אף באדם עצמו כל שאינו מוחין הרי הוא זולת שמפריע למוחין כגון, המדות שבאדם וכן הרצון שלו אינם מועילים להשגה ומפריעים לה ולכן בשעת פעולת המוחין הם מתעלמים.

מוחין העלאה (הבדלה) מדות העלאה והמשכה

טבע המוחין הוא להתרכז, להתנתק ולהתעלות משאר כוחות הנפש ולהבדל מהסביבה. זו הסיבה שאדם שהתעסקותו בענינים שכליים הוא מובדל ומנותק מהסביבה שלו ואינו מתפעל ומתבלבל משום דבר, לפי שטבע המוחין בהבדלה כנ"ל.

המדות לעומת זאת עניינם, הן העלאה והן המשכה. מפני שעצם התייחסות הנפש לזולת הרי זה כבר "המשכה" - הנפש מתקשרת לדבר שחוץ ממנה.

המשכה זו יכולה לבוא באופן של העלאה - תשוקה ורצוא, ויכולה לבוא באופן של המשכה. זה תלוי בדבר שאליה התקשרה אם היא גורמת רגש העלאה או המשכה. אמנם בין העלאה של המוחין למדות יש הבדל שמהות העלאה של המוחין הבדלה והתנתקות, ושל המדות עניינם רצון ומשיכה

מוחין דבקות מדות התפעלות והתלהבות

ההתאחדות בין האדם למושכל, הוא שהאדם "נדבק" בהשכלה. כאילו הוא וההשכלה הם דבר אחד (שההשכלה עצמה היא היא הבנתו שלו לכן מציאותו דבוקה בהשכלה).

משאין כן במדות אף שגם הם נמשכים ומתפעלים מהדבר (וזה מורה על הקשר הרגשי שיש להם לדבר, שלכן נמשכים איליו) הרי זה לא באופן שדבוקים בו ומיוחדים עם הדבר רק הם כדבר הנמשך לזולתו (זה המשמעות "התפעלות" הנפש מתפעלת ומשנה ע"י הזולת שחוץ ממנו).

(לכן הדבקות היא חרישית משאין כן ההתפעלות היא ברעש והתלהבות לפי שאין ההתפעלות דבקות וייחוד לגמרי.תבנית:חסר מקור)

השפעת המוחין

מכיוון שטבע המוחין לעצמו, לכן גם כשהאדם ישפיע מהמוחין הרי הוא ישאר בהבדלה מהזולת:

א. השכל שמגלה הוא רק חיצוניות ועצם השכל (שענינו לעצמו) נשאר בהעלם.

ב. גם השכל שמתגלה אין ענינו לפעול ולהתגלות בזולת. אלא הוא בדוגמת אור, שמאיר בכל מקום (שאין ענין האור "להאיר" כ"א הוא התפשטות המאור).

ולכן הולדת המדות מהמוחין הוא ללא התעסקות מהמוחין להוליד אלא בדר ממילא

וכן כשהמוחין פועלים על שאר הכוחות (מדות שבלב או מחשבהדיבורומעשה) הוא נשאר בהבדלה מהם. משום שכל ההשפעה עליהם היא בדרך אור שמאיר בכל מקום.

מוחין לעצמו ומדות לזולתו בספירות

המוחין בעולם האצילות הם הספירות חכמה בינה ודעת האור האלוקי שבהם הוא למעלה משיכות לעולם, מבחינתם אין מקום לעולם כי בדרגה זו אין מקום לזולת, (גדר העולם הוא זולת לקב"ה בורא העולם).

אמנם המדות של עולם האצילות חסד גבורה וכו'. מכיוון שכל ענין המדות הוא דווקא לזולת לכן עניינם הוא שיהיה עולם. ואדרבה לולי העולם לא היה שייך מדות. (לכן בריאת העולם היתה ע"י המדות כנרמז בפסוקים ראה ערך מדות)

(אמנם גם המוחין יש איזה שייכות לעולם, אבל זה רק באור שמאיר חוץ מהמוחין - "מוחין שבמדות" שהוא חיצוניות בלבד, (ולא בהתלבשות) כנ"ל).

המוחין שרש לתורה שהרי "אורייתא מחכמה נפקא" וזהו מעלת התורה שקדמה לעולם ששרש התורה מהאור האלוקי שמובדל מהעולם ומובדל מהזולת.

(כמו"כ ביום השבת מאירים בעולם דרגת המוחין לכן כל העניינים הם בעליה)

עשר הספירות נרמזים בשם הוי'ה המוחין באותיות י-ה והמדות באות וה החלוקה בין המוחין למדות שענין המוחין לעצמן והמדות לזולת הוא בעשר ספירות בזה ש ועל זה נאמר "הנסתרות לה' אלוקינו" הכוונה למוחין "והנגלות" - "וה-נגלות" כלומר האותיות "וה" שבהם נרמזים המדות

באדם

כמו שלמעלה בספירות ישנם עשר ספירות ומתחלקים למוחין ומדות כך באדם ישנם העשר כוחות וגם הם מתחלקים למוחין ומדות. ומרומזים בשם הוי'ה, שמאיר ונמצא בנפשו של כל יהודי. והוא לפי שנפש האדם נמשכה מהספירות לכן נמצא בה כל עניני הספירות.

אמנם בשונה מהספירות למעלה שהמדות נחשבים כ"הנגלות" ומרומזים באות "ו" של שם הוי"ה. באדם מבואר בתניא (אגרת התשובה פרק ד) שמדות האדם שייכים לאות ה הראשונה של שם הוי'ה והיא א"כ מוגדרת כנסתרות ורק מחשבה דיבור ומעשה נחשבות ביחס לאדם כנגלות. הסיבה, מפני שנפשו של האדם מלכתחילה שייכת לזולת לכן זה שהרגש מתייחס ומושפע מהזולת אינו מגדיר אותו כנגלות מכוון שבסופו של דבר זה רגש שלו (ואינו כדיבור שהוא עניין חיצוני לגמרי) משא"כ למעלה הרי הקב"ה עצמו מובדל באין ערוך לעולם ולכן המדות שמתייחסים לזולת הרי זה נחשב כנגלות

בעבודתו בשביל חיות המצוות נדרש האדם לעורר את המדות דווקא לפי שמהמוחין לא יגיע לחיות בקיום המצוות ומהמדות כן

• "מוחין דבקות מדות התפעלות" מצד המוחין אין דרישה לקיום המצוות לפי שבמוחין נרגש דביקות עם הענין האלוקי המושג בשכל ולכן לא נרגש שחסר משהו, לעומת זאת במדות מכיוון שהיא בהבדלה מאלוקות והיא רק מתפעלת ממנו כדבר שחוץ ממנו היא מרגישה שהיא בריחוק ומביאה דרישה חזקה לקיום מצוות רצון ה'.
• "מוחין בהבדלה ומדות בהמשכה" המוחין מובדלים מהכוחות לכן אינם מביאים חיות בפעולות האדם (גם אדם שמבין את החשיבות שבמעשיו אין בזה לבד להביא חיות במעשה בפועל מפני שהמוחין הם בהבדלה מכוחות האדם) משאין כן המדות שהם קרובים למעשה ונמשכים בו ומביאים חיות גדולה בקיום המצוות.

ולכן קיום המצוות וחיותן באמת היא ע"י המדות שבלב דווקא

לקריאה נוספת

• מאמר ד"ה איתא במדרש תהילים ספר המאמרים תרל"ד עמוד נד ואילך
• ספר המאמרים תרס"ו עמוד קי"א ואילך
• ספר המאמרים מלוקט ח"ה עמוד ר ואילך - מאמר ד"ה אלה פקודי תש"ל
• לקוטי שיחות חלק לט עמוד 53 ואילך

קישורים חיצוניים

• ספר המאמרים תש"ח עמוד 272