לולב
הלולב הינו ה'כפות תמרים', אחד מארבעת המינים.
ענינו עם טעם ובלי ריח
ענינו, ש"יש בו טעם ואין בו ריח", מורה על אלה "שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים":
"ריח" מורה על מצוות שקיומם אינו מצד הטעם, אלא מפני היותם רצונו יתברך, ואילו "טעם" מורה על תורה, לפי שלימוד התורה צריך להיות בהבנה והשגה דוקא, ועד כדי כך ש"בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל"[1].
ולכן, "לולב" שיש בו טעם ואין בו ריח, רומז על תלמידי חכמים, ולכל לראש תלמידי הישיבות, שנמצאים במשך כל היום בד' אמות של תפלה ותורה, ותורתם אומנתם, ואין להם עסק עם גשמיות העולם, חרישה וזריעה כו', ובמילא, אין להם אפשרות לקיים המצוות התלויות בארץ, וכיו"ב.
הברכה על נטילת לולב בדווקא
וזהו שהברכה היא על נטילת לולב (שרומז על בני תורה) דוקא, על דרך המובא במדרשי חז"ל[2] "מאן אינון נטורי קרתא (שומרי העיר).. אלו סופרים (מלמדי מקרא) ומשנים (מלמדי משניות).. וכן הוא אומר[3] אם ה' לא יבנה בית וגו'" (סיפי' דקרא אם ה' לא ישמר עיר, וזהו בלימוד התורה[4]), והיינו, שעל ידם דוקא נמשכת הברכה – "ברוך (מלשון המשכה[5]) אתה הוי' אלקינו מלך העולם" – שיומשך הוי' שלמעלה מהטבע, בטבע (אלקים), שעל ידי זה יהי' בנין העולם לעשותו דירה לו ית'.
עיקר הנענוע בלולב דווקא
וענין זה מודגש גם בנוגע לנענועים – ששיעור הלולב צריך להיות גדול יותר "כדי לנענע בו"[6]:
ובהקדמה – שהנענוע הוא ענין עיקרי בנטילת לולב (כמודגש גם בלשון המשנה[7] "קטן היודע לנענע חייב בלולב"), והוי בכלל שירי (מכשירי[8]) מצוה[9], אלא שאינו מעכב, כדמוכח מהא ד"יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור, מפני שהוציאו ברשות"[10], ואמרינן בגמרא<65> "לא שנו אלא שלא יצא בו אבל אם יצא בו חייב", ופריך, "הא מדאגבהי' נפק בי'", ומשני, "כשהפכו", ולא משני בשלא נענע<66>. ועד שמצינו בירושלמי[11] שמזה למדים גם בנוגע למצות מילה, ש"אפילו על ציצין שאין מעכבין במילה (אפילו) אם פירש חוזר".
וענין הנענועים הוא – "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים"<53>.
והנה, אף שהנענועים הם עם כל ד' המינים, מכל מקום, העיקר בזה הוא הלולב[12]. ובזה מרומז שההמשכה בעולם היא על ידי לימוד התורה (ענינו של הלולב), היינו, שבכחם של בעלי תורה לעצור את הענינים הבלתי-רצויים (רוחות רעים וטללים רעים) ולהמשיך כל טוב גם בגשמיות, בני חיי ומזוני רויחי.
וכל זה נעשה על ידי לימוד התורה, ובאופן של יגיעה בתורה דוקא, כפירוש רש"י<48>: "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", והיינו, שלא מספיק (ואין זה "קונץ") הלימוד בסדרי הישיבה, אלא גם כאשר יצא י"ח לפי השעון, והוא כבר עייף, ואם יכריח את עצמו להוסיף וללמוד אזי יהי' הלימוד ללא "געשמאַק" – צריך להוסיף ולהתייגע בלימוד התורה, יגיעה דייקא, ללא "געשמאַק"[13], ועי"ז פועלים המשכת הברכות מלמעלה, "ונתתי גשמיכם בעתם", בכל העולם כולו.
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ↑ הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן ספ"ב. וש"נ.
- ↑ פתיחתא דאיכ"ר ב. וראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.
- ↑ תהלים קכז, א.
- ↑ פי' מת"כ לאיכ"ר. וראה קה"ע לירושלמי.
- ↑ ראה תורה אור מקץ לז, ג. ובכ"מ.
- ↑ סוכה לב, ב.
- ↑ שם מב, א.
- ↑ תוד"ה עובר – שם לט, א.
- ↑ ראה שד"ח כללים מערכת הנו"ן כלל מז. וש"נ.
- ↑ שם מא, ב (במשנה).
- ↑ שבת ספי"ט.
- ↑ ראה גם לקוטי שיחות חלק ד' ע' 1162.
- ↑ ראה גם לקו"ד חלק ד' תשעה, א.